קירות ישנים, סיפורים חייםמורשת כפרית של מונטנגרו

באזור הקארסטי של מונטנגרו הישנה העץ היה יקר, והאבן הייתה בכל מקום. לכן הבית המסורתי של חבל קאטונסקה נאהיה נבנה מאבן גיר מסותתת או שבורה: מלבני, עם קירות עבים וחלונות קטנים. בקומת הקרקע נמצאת הקונובה, שבה אוחסנו יין, גבינה, פרשוט וכלי עבודה, ובקומה העליונה התגוררו סביב האח. כך גם בית הולדתו של נגוש בארקוביצ'י שבנגושי, שבו נולד נגוש ב-1813. הבישוף פטר הראשון שיפץ אותו וחילק אותו לשלושה חלקים, עבור שלושת האחים, ומאז 1973 הוא מוזיאון זיכרון.

כפרי המשפחות של נגושי מקיפים את שדה נגושי הפורה, והבתים נבנו בשוליים ובמדרון, כדי לא לקחת אף שעל של אדמה מעובדת. מעל אגם סקאדר, הכפר גודינייה שבחבל צרמינקה נבנה בית צמוד לבית ובית מעל בית, והקונובות חוברו במעברים, ולכן המקומיים מספרים שפעם אפשר היה לעבור דרך כל הכפר מבלי לצאת לרחוב. בדורמיטור זה שונה: קומת קרקע מאבן, ומעליה בקתת עץ עם גג תלול מרעפי עץ, כי השלג מונח חודשים.

היצירה הגדולה ביותר של הכפר המונטנגרי אינה הבתים, אלא קילומטרים של קירות ללא מלט. גדר אבן יבשה (סובומג'ה) נבנית מאבן שהוצאה מהשדה עצמו, וכך באותה עבודה נוקתה האדמה והוקמו גדר או טרסה. בשום מקום היא אינה נראית כל כך כמו בלושטיצה, שם קילומטרים של גדרות מעידים על מאות שנים של גידול זיתים.

הגורן (גומנו) הוא משטח עגול מרוצף ומוקף אבן, שבו דשו את התבואה. הוא שימש גם כיכר הכפר: ישבו עליו, רקדו ריקוד מעגלי ודנו בענייני הכפר. גורנייה לאסטבה שמעל טיבת, כפר שבמחצית הראשונה של המאה ה-20 היו בו כמאה בתים, היו לו 12 גרנות, שבעה בתי בד לזיתים ו-24 בארות. מי גשמים באזור הקארסטי נאגרו בבורות מים (אובאו) ובבורות אבן, והכפר אובלי, מרכז קוצ'י, חייב את שמו דווקא לבור המים.

היכן שהיו מים זורמים, היו גם טחנות מים. טחנת המים של הנחל טוחנת תירס ודגן בכוח הזרם, ולצידה פעלה לעיתים קרובות מכתשת, שבה לובדו בדי צמר עד שנהיו צפופים. בפונדינה שבקוצ'י, שם בכ-2 קמ"ר נובעים 76 מעיינות, פעלו בעבר יותר מ-30 טחנות מים. ליד פלייבליה, אתנו וודניצה צ'ירוביץ' משמרת טחנת נחל בת מאה שנים שמעולם לא הפסיקה לעבוד.

הכפר ייצר בעצמו כמעט את כל מה שהיה צריך: הסתתים בנו בתים, ספים ואבוסים, בעלי מלאכה ייצרו רעפי עץ, והנשים טוו, ארגו ורקמו. על שטיח ביחור (צ'ילים), מהאזור סביב פטנייצה, נכרתו בריתות ידידות וסוכמו חתונות, והמסגד בפטנייצה שומר אוסף של יותר מ-500 שטיחים. לצלילי הגוסלה, עם מיתר אחד מכשלושים שערות סוס, הגוסלר מלווה לעצמו את שיר הגבורה.

במקום שבו הסכנה הייתה מתמדת, הבית גדל לגובה. המגדל (קולה) הוא בניין מגורים והגנה בעל קירות אבן עבים, עם חרכי ירי מכל הצדדים. העתיק ביותר באזור פלאב-גוסיניה הוא מגדל רדז'פאגיץ' בפלאב, לפי ארגון התיירות פלאב משנת 1671. קירותיו עבים ממטר, וסמלו ההיכר הם צ'ארדאק עץ ומרפסות מקורות מעל חרכי הירי, המכונות צ'ושאק. כשהחלה התקפה, הכניסו את הבהמות לקומת הקרקע, והמשפחה התגוננה מלמעלה. מאז 1979 המגדל הוא מוזיאון.

המגדלים אינם סיפור צפוני בלבד. בנגושי, ליד בית הולדתו של נגוש, ניצב מגדל פטרוביץ', ובמדון שבקוצ'י, למרגלות שרידי מטאון האילירית, נולד המצביא והסופר מרקו מיליאנוב (1833–1901), שלו מוקדש שם מוזיאון.

העבודות הקשות ביותר לא נעשו לבד. מובה היא עבודה משותפת התנדבותית: שכנים באים לעזור בכיסוח, בקציר, בדישה או בבניית בית, בעל הבית עורך שולחן, והעזרה מוחזרת כשמישהו אחר זקוק לה. בקיץ עברו משפחות עם עדריהן לקאטונים, יישובי קיץ במרעה הגבוה, וערבי החורף הוקדשו לסיילו ולפרלו סביב אח אחת.

הסאבור היה ונשאר ההתכנסות הגדולה ביותר. ליד כנסיית סווטי איליה בקוצ'קה קוריטה, השבטים דנו בעניינים חשובים, והסאבור ההררי הגדול מתקיים גם היום בפטרובדאן, 12 ביולי, בהר לובאן שליד אנדרייביצה, ומושך אליו אלפי אנשים. שום דבר מכל זה אינו רק מוצג מוזיאלי: בנגושי עדיין מתעשן הפרשוט, בלושטיצה משקמים את גדרות האבן היבשות, ובגורנייה לאסטבה בשבת הראשונה של אוגוסט רוקדים ריקוד מעגלי בחגיגת לאסטובסקה פשטה.