פרסט וגבירתנו מן הסלעיםהטיילת, הארמונות ואי הנדרים

לפניכם ארמון בויוביץ', הבית הגדול הראשון בכניסה לפרסט מכיוון ריסאן. הביטו בקומת הקרקע. חמש קשתות של אכסדרה פתוחה נושאות מרפסת גג, ומעליהן מרפסות עם מעקות אבן. את הארמון בנה בשנת אלף שש מאות תשעים וארבע האדריכל הוונציאני ג'ובאני בטיסטה פונטה. השלטונות הוונציאניים הקימו אותו כאות תודה לקפטן העיר, ויצקו בויוביץ', על אומץ ליבו במלחמה נגד העות'מאנים בסוף המאה השבע עשרה. הכתובות הלטיניות על החזית מדברות בדיוק על התודה הזאת. בויוביץ' לא נהנה מהארמון זמן רב. הוא נרצח בשנת אלף שבע מאות ותשע, בסכסוך בין משפחות פרסט, ועוד תשמעו על כך בסיור. היום שוכן בארמון מוזיאון העיר פרסט. הוא נוסד בשנת אלף תשע מאות שלושים ושבע ועבר לכאן בשנות החמישים. יש בו יותר מאלפיים פריטים, באוספים ימיים, אתנוגרפיים ואוספי היסטוריה ואמנות. בין הדיוקנאות נמצא גם ויצקו בויוביץ' עצמו, שצייר אותו חברו, הצייר טריפו קוקוליה.

הביטו במעלה הגבעה. מעל הטיילת נראה מגדל פעמונים דקיק ומתומן. זו כנסיית גבירתנו של מחרוזת התפילה, ובית האבן שלצידה הוא ארמון זמאייביץ', שבפרסט כינו אותו ארמון הבישוף. אנדריה זמאייביץ' היה הכומר של הקהילה כאן, אחר כך ארכיבישוף בר, סופר ומשורר. על הארמון חקוקה השנה אלף שש מאות שישים וארבע. את כנסיית מחרוזת התפילה בנה אנדריה בשנת אלף שש מאות שבעים ושמונה כקבר לעצמו, ושם הוא קבור. מגדל הפעמונים הושלם בשנת אלף שש מאות תשעים וארבע, השנה שבה מת. אנדריה היה גם פטרון של אמנות. הוא הזמין מהצייר טריפו קוקוליה את הציורים לכנסייה שעל האי גבירתנו מן הסלעים, והחליט בעצמו מה יוצג בהם. תראו אותם מאוחר יותר, על האי. מאוחר יותר גר בארמון הבישוף גם ויצקו זמאייביץ', גם הוא ארכיבישוף בר ואחר כך ארכיבישוף זדאר. מאותה משפחה יצא גם מטיה, שהגיע רחוק הרבה יותר, עד רוסיה. עליו נספר עוד מעט. לכנסייה עולות מדרגות אבן תלולות, אז תיהנו ממנה מכאן.

הארמון הגדול שלפניכם הוא ארמון סמקיה, היום מלון. בנה אותו הרוזן פטר סמקיה בשנת אלף שבע מאות שישים וארבע, כפי שכתוב בכתובת הלטינית שמעל הכניסה. החזיתות עשויות אבן מהאי קורצ'ולה, ובבית קומת קרקע, שתי קומות ומצפור על הגג. הוא מתואר כאחד הארמונות הגדולים במפרץ קוטור. מימינו עומדת כנסיית מרקוס הקדוש הקטנה. הארמונות של פרסט היו שייכים למשפחות שהתאגדו בשתים עשרה אחוות, שכאן נקראו קזאדות. האחוות בחרו את הנהגת העיר, ובסוף המאה השש עשרה נפרדה פרסט מקוטור והפכה לקהילה עצמאית. לאחוות היה גם כבוד מיוחד. אנשיהן שמרו על דגל המלחמה הראשי של הרפובליקה של ונציה על ספינת האדמירל. נושאי הדגל נקראו גונפלונייר. לפי המקורות, שבעה מהם נפלו בהגנה על הדגל בקרב לפנטו, בשנת אלף חמש מאות שבעים ואחת. בתמורה קיבלה פרסט מוונציה זכויות יתר במסחר ובשיט. משם הגיע הכסף לארמונות שאתם רואים.

כאן עומדים פסלי הראש של שלושה מבני פרסט. את הצייר טריפו קוקוליה תפגשו על האי. עכשיו, הסיפור של שני אנשי הים. מרקו מרטינוביץ', שנולד בשנת אלף שש מאות שישים ושלוש, היה ימאי ומתמטיקאי. בשנת אלף שש מאות תשעים ושמונה הטיל עליו הסנאט של ונציה להכשיר שבעה עשר אצילים רוסים. את האצילים שלח הצאר פיוטר הגדול, שבנה צי ונזקק לקצינים שמכירים את הים. מרטינוביץ' לימד אותם ניווט כאן, בפרסט. לאחד מתלמידיו, הנסיך דמיטרי גוליצין, הקדיש חיבור על בניית ספינות. הטיילת שבה הגעתם נושאת היום את שמו. פסל הראש השני הוא של מטיה זמאייביץ', אחיינו של הארכיבישוף אנדריה. הוא נולד כאן בשנת אלף שש מאות ושמונים. אחרי רצח ויצקו בויוביץ' הואשם במעורבות, ועזב את פרסט. דרך קונסטנטינופול הגיע לרוסיה ונכנס לשירותו של פיוטר הגדול. הוא נלחם בשבדיה בים הבלטי והגיע לדרגת אדמירל. הוא קבור במוסקבה. כך נתנה עיירה קטנה לצי הרוסי גם מורה וגם אדמירל.

לפניכם כנסיית הקהילה של ניקולאי הקדוש, פטרונם של המלחים, ומגדל הפעמונים שלה בגובה חמישים וחמישה מטרים. רואים אותו מרחוק מן הים. המגדל הושלם בשנת אלף שש מאות תשעים ואחת, מאבן קורצ'ולה. תכנן אותו האדריכל הוונציאני ג'וזפה בֵּאָטִי, ובנה אותו איוון קרסטיטל שקרפה. הכנסייה בצורתה הנוכחית היא משנת אלף שש מאות ושש עשרה. על החזית יש כתובת על ניצחון תושבי פרסט על צבא עות'מאני בחמישה עשר במאי אלף שש מאות חמישים וארבע. פרסט חוגגת את הניצחון הזה עד היום, בכל מאי. מאחורי הכנסייה הישנה מתנשאים קירות של כנסייה חדשה וגדולה הרבה יותר. אבן הפינה הונחה בשנת אלף שבע מאות וארבעים, אבל הבנייה לא הושלמה מעולם. בסביבות שנת אלף ושמונה מאות עצרו אותה מלחמות נפוליאון. בכנסייה הזאת הסתיים גם השלטון הוונציאני בפרסט. כשנפוליאון ביטל את הרפובליקה של ונציה, בעשרים ושלושה באוגוסט אלף שבע מאות תשעים ושבע הורידו תושבי פרסט את דגלה וקברו אותו בטקס מתחת למזבח הראשי. הקפטן יוסיפ ויסקוביץ' נשא נאום פרידה. דבריו זכורים עד היום: אתה איתנו, אנחנו איתך.

הארמון הזה היה שייך למשפחת ויסקוביץ', שממנה בא גם הקפטן שקבר את הדגל הוונציאני. הארכיון והספרייה של המשפחה הם היום חלק מאוספי מוזיאון העיר פרסט. החלק הזה של העיירה, מהכיכר ועד כף פשובו, נקרא לוקה, כלומר הנמל. כאן היו המספנות הישנות של פרסט. הראשונה מוזכרת כבר במאה הארבע עשרה. בשנת אלף חמש מאות ושתים עשרה היו לפרסט שישים ספינות. בשיאה, באמצע המאה השמונה עשרה, מנה הצי כמאה ספינות גדולות, ובעיירה חיו כאלף ושש מאות איש. ספינות מפרסט הפליגו בכל הים התיכון והגיעו עד אנגליה והולנד. הכסף שהרוויחו בים הפך לארמונות ולכנסיות שסביבכם. נפילת הרפובליקה של ונציה, ואחריה אוניות הקיטור של המאה התשע עשרה, שמו קץ לפריחה הזאת. היום פרסט היא מקום שקט שגרים בו קצת יותר ממאתיים איש. ברובע הנמל יש גם ארמונות של משפחות ימאים אחרות, ביניהן בלוביץ', ברונזה ומרשה.

בזמן שהסירה מתרחקת מהחוף, הביטו בפרסט כולה. העיירה שוכנת למרגלות הר אליהו הקדוש, בגובה של כשמונה מאות ושבעים מטרים. מעל הבתים, על המדרון, רואים את מבצר הצלב הקדוש. לפרסט מעולם לא היו חומות כמו לקוטור. היא התגוננה בעזרת המבצר הזה ושרשרת של תשעה מגדלים שנבנו במאות השש עשרה והשבע עשרה. העיירה ניצבת על כף בין מפרץ ריסאן למפרץ קוטור, מול מיצר וריגה, המקום הצר ביותר במפרץ. מי ששלט במעבר הזה שלט בדרך לקוטור. לכן נלחמו כאן במשך מאות שנים בעות'מאנים ובשודדי ים. בשנת אלף שש מאות עשרים וארבע נבזזה העיירה, ושלושים שנה אחר כך הצליחו תושביה להגן עליה, ואת הניצחון הזה הם חוגגים עד היום. לפני הסירה שני איים. משמאל, הקרוב יותר, הוא ג'ורג' הקדוש, עם עצי ברוש וכנסיית אבן. הוא טבעי. מימין, עם הכיפה הכחולה ומגדל הפעמונים העגול, נמצא גבירתנו מן הסלעים, אי שבנו בני אדם. לשם תגיעו.

אתם עוגנים בגבירתנו מן הסלעים. השם המקומי של האי בא ממילה עתיקה בניב המקומי שפירושה סלע בים. לפי המסורת, בעשרים ושניים ביולי אלף ארבע מאות חמישים ושתיים מצאו האחים מורטשיץ' מפרסט על הסלע הזה איקונין של מרים הבתולה עם הילד. הם לקחו את האיקונין לפרסט, אבל לפי הסיפור הוא חזר אל הסלע. אז החליטו המלחים לבנות כאן כנסייה. במשך מאות שנים הטביעו סביב הסלע אבנים וספינות ישנות, עד שמן הים עלה אי. היום שטחו כשלושת אלפים מטרים רבועים. המנהג נמשך עד היום. בכל שנה, בעשרים ושניים ביולי עם רדת החשכה, יוצאת מפרסט תהלוכה של סירות מקושטות, קשורות זו לזו ועמוסות אבנים. ליד האי משליכים את האבנים לים, ואחר כך באים תפילות ושירה. המנהג הזה נקרא פשינדה. הכנסייה נבנתה בשנת אלף שש מאות ושלושים. היא ניזוקה ברעידת האדמה של שנת אלף שש מאות שישים ושבע, וקיבלה את צורתה הנוכחית, עם הכיפה המתומנת ומגדל הפעמונים העגול, בשנת אלף שבע מאות עשרים וחמש. הכניסה לאי חופשית. זהו מקום קדוש פעיל, אז אל תצלמו בזמן המיסה.

הביטו למעלה. התקרה והקירות מכוסים בציוריו של טריפו קוקוליה, צייר בארוק מפרסט שנולד בשנת אלף שש מאות שישים ואחת. לכנסייה הזאת צייר שישים ושמונה ציורים. הזמין אותם הארכיבישוף אנדריה זמאייביץ', שגם בחר את נושאיהם: סצנות מחייה של מרים, נביאים וסיבילות. הציור הגדול ביותר, מותה של מרים, אורכו כעשרה מטרים. על המזבח הראשי נמצא האיקונין של מרים עם הילד, זה שלפי המסורת נמצא על הסלע. הוא מצויר על עץ ארז ומיוחס לצייר לובְרו דובריצ'ביץ' מקוטור. עכשיו הביטו בקירות סביבכם. הם מכוסים בלוחיות נדר מכסף, יותר מאלפיים. מלחים ובני משפחותיהם תרמו אותן כהודיה על הצלה מסערה, מקרב או ממחלה. ברבות מהן רואים ספינה על הגלים. משפט לטיני אחד חוזר שוב ושוב: Votum feci, gratiam accepi. נדרתי נדר, וזכיתי בחסד.

המוזיאון שליד הכנסייה שומר את מנחותיהם של מלחי פרסט. ציורי הנדר מראים ספינות בסערה או בקרב, שמהן חזרו רבי החובלים הביתה. הם צוירו בין המאה השבע עשרה למאה העשרים. יש כאן גם חפצים מבתי פרסט. רקמה אחת מושכת את מרב תשומת הלב. רקמה אותה היאצינטה קוניץ', לבית מיובִיץ', וחתמה עליה בשנת אלף שמונה מאות עשרים ושמונה. היא מציגה את מרים עם הילד, רקומה במשי ובחוטי זהב וכסף. המסורת מספרת שעבדה עליה שנים רבות בזמן שחיכתה שאהובה ישוב מן הים, ושלשיער המלאכים השתמשה בשערה שלה. הביטו מקרוב בחוטים הבהירים והכהים. כשאתם יוצאים, חפשו את זרי הפרחים מעל הדלת. לפי המנהג משאירות אותם כאן כלות אחרי חתונתן בכנסייה הזאת.

לפניכם האי ג'ורג' הקדוש. בניגוד לגבירתנו מן הסלעים, הוא נוצר באופן טבעי. עליו עומד המנזר הבנדיקטיני של ג'ורג' הקדוש. אב המנזר הראשון שלו מוזכר בשנת אלף מאה שישים ושש. את המנזר תמכו אזרחי קוטור, ובראשו עמדו אצילים מקוטור. לפני שפרסט התחזקה, האי היה שייך לקוטור ושמר על הכניסה לחלק הזה של המפרץ. בין עצי הברוש יש בית קברות. במשך מאות שנים נקברו כאן תושבי פרסט, מלחיה ואציליה. באמצע המאה השבע עשרה היה אב המנזר הזה אנדריה זמאייביץ', אותו ארכיבישוף מארמון הבישוף. בדרך כלל אי אפשר לרדת אל ג'ורג' הקדוש. תיהנו ממנו מכאן, או מהסירה בדרך חזרה. הביטו גם מעבר למים אל פרסט. מכאן רואים איך מגדלי הפעמונים והארמונות מסתדרים לאורך החוף, בדיוק כפי שראו אותם רבי החובלים כשחזרו הביתה.