קוטור – לובצ'ן – צטיניהבדרך הסרפנטינות אל המאוזוליאום של ניגוש

כאן, ליד טרויצה, מתחילה הדרך הישנה ללובצ'ן ולצטיניה. עד מעבר קרסטץ מחכות לכם עשרים וחמש פניות חדות, שכאן קוראים להן קניצה, וכמעט אלף מטרים של עלייה. הדרך בת יותר ממאה וארבעים שנה. כשמונטנגרו הוכרה כמדינה עצמאית בקונגרס ברלין, בשנת אלף שמונה מאות שבעים ושמונה, הנסיך ניקולה הזמין את המהנדס יוסיפ סלאדה מטרוגיר. סלאדה בנה את החלק המונטנגרי של הדרך, מצטיניה דרך ניגושי עד הגבול מעל קוטור, וסיים אותו בשנת אלף שמונה מאות שמונים ואחת. קוטור וכל המפרץ היו אז חלק מאוסטריה-הונגריה, והיא בנתה את החלק שלה, מקוטור עד הגבול בקרסטץ. אלה בדיוק הסרפנטינות האלה, שהושלמו בשנת אלף שמונה מאות שמונים וארבע. הדרך נבנתה לסוסים ולכרכרות, בשיפוע מתון ואחיד. לכן הפניות צפופות כל כך, והכביש במקומות מסוימים רחב בקושי ממכונית אחת. שמרו על הצד הימני וסעו לאט, במיוחד בפניות, והיו מוכנים לעצור אם מגיע רכב מולכם. אל תעצרו בפנייה, אפילו לא בשביל תמונה. למעלה יש מפרץ חניה עם תצפית, ושם נעצור. מי שיושב ליד הנהג, שיסתכל במקומו. עם כל פנייה המפרץ מתרחק למטה.

אתם עכשיו באמצע הסרפנטינות. בקוטור מספרים שהפניות, כשמביטים בהן מלמעלה, יוצרות את האות M, ושהבונה הקדיש אותן כך לנסיכה מילנה, אשתו של הנסיך ניקולה. זו אגדה מקומית, לא משהו שכתוב בתוכניות. לפני הדרך הזאת חיבר את קוטור להרי מונטנגרו רק שביל אבן תלול. הוא עדיין מטפס על הצוק מעל העיר העתיקה, ליד מבצר יוחנן הקדוש, עד קרסטץ. בשביל הזה ירדו אנשי ניגושי והכפרים הסמוכים לשוק בקוטור, עם גבינה, בשר מיובש ועצים להסקה. הגבינה של ניגושי נמכרה פעם בקוטור, וגם בטריאסטה ובוונציה. השביל מסומן עד היום. אורכו כמעט חמישה קילומטרים, עם יותר מאלף מטרים של עלייה, והולכי רגל מקדישים לו כמה שעות. תיאור שלו תמצאו באתר שלנו. בשנת אלף תשע מאות ושש עשרה, במלחמת העולם הראשונה, הצבא האוסטרו-הונגרי התחיל לבנות רכבל משא מקוטור דרך קרסטץ עד צטיניה. מכונת קיטור הפעילה אותו, והוא פעל עד סוף אלף תשע מאות ושמונה עשרה. היום שוב עובר מעל המדרונות האלה רכבל, הפעם לנוסעים. נספר עליו בדרך ללובצ'ן. הישארו בנתיב שלכם. נשארו עוד כמה פניות עד נקודת התצפית.

אם יש מקום, עצרו במפרץ החניה מימין וכבו את המנוע. אל תצאו לכביש, ושימו לב למכוניות שיוצאות מהפניות. הביטו מערבה, למטה. בקצה המפרץ נמצאת העיר העתיקה של קוטור, משולש של גגות על שפת המים. מעליה החומות מטפסות בזיגזג עד מבצר יוחנן הקדוש שעל הגבעה. לאורך החוף צפונה משתרעת דוברוטה, ומולה, על הגדה השנייה, פרצ'אן. הגבעה שמאחורי פרצ'אן היא ורמץ. היא מפרידה בין מפרץ קוטור למפרץ טיבט, שנראה מאחוריה, רחב ופתוח יותר. מכאן רואים למה קוטור הייתה מוגנת כל כך טוב במשך מאות שנים. הים חודר עמוק בין ההרים, והעיר מסתתרת בקצה המפרץ, מתחת לצוק. האזור הטבעי וההיסטורי-תרבותי של קוטור נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע. בנמל למטה עוגנות לעתים קרובות אוניות תענוגות. מהגובה הזה הן נראות קטנות, אבל אורכן כמה מאות מטרים. כשאתם יוצאים לדרך, הפעילו איתות ותנו לרכבים אחרים לעבור. עד מעבר קרסטץ נשאר בערך קילומטר.

הגעתם לקרסטץ, מעבר הרים בגובה תשע מאות שלושים ושבעה מטרים מעל פני הים. כאן נגמרות הסרפנטינות, וכאן גם מגיע השביל הרגלי הישן מקוטור. עד סוף מלחמת העולם הראשונה עבר כאן גבול. מצד אחד היה מפרץ קוטור, חלק מאוסטריה-הונגריה, ומצד שני נסיכות מונטנגרו, שהפכה מאוחר יותר לממלכה. התמונה של התחנה הזאת מראה את הפונדק הישן בקרסטץ בסוף המאה התשע עשרה. כאן נחו הנוסעים והסוסים שלהם, לפני שירדו לקוטור או המשיכו לצטיניה. הגבול עיצב את החיים בהרים האלה. קוטור הייתה העיר והשוק הקרובים ביותר לניגושי, אבל היא הייתה במדינה אחרת. לכן הדרך הזאת הייתה חשובה כל כך. הקטע מצטיניה עד קרסטץ נחשב לדרך העגלות העתיקה ביותר במונטנגרו, והוא הוביל ישר אל הים. בקרסטץ הדרך מתפצלת. קודם נוסעים לניגושי. את הדרך ללובצ'ן ולמאוזוליאום ניקח כשנחזור באותה דרך, בעוד כשעה.

אתם נכנסים לניגושי. הכפר שוכן סביב שדה קרסטי סלעי, שהתושבים קוראים לו פשוט פוליה, כלומר השדה, והוא מורכב מכעשרה כפרונים עם בתים מאבן מסותתת. זה ערש שושלת פטרוביץ' ניגוש, ששלטה במונטנגרו עד שנת אלף תשע מאות ושמונה עשרה. בניגושי יש גם חמש עשרה כנסיות, הרבה לכפר אחד. אבל רוב הנוסעים עוצרים כאן בגלל הנקניק. הפרשוט של ניגושי מיוצר רק בכפרונים האלה. ירכיים טריות מתקבלות רק מאמצע נובמבר עד אמצע פברואר, בחודשים הקרים ביותר. משפשפים אותן במלח ים, ואחר כך כובשים אותן, ומכאן צורתן השטוחה. אחר כך מעשנים אותן קלות על עץ אשור ומייבשים ברוח, שנושבת כאן פעם קרה מן ההר ופעם חמימה יותר מן הים. כל התהליך נמשך לפחות תשעה חודשים, ובדרך כלל כשנה. הפרשוט של ניגושי היה המוצר המונטנגרי הראשון שמקורו הוגן בחוק, כבר בשנת אלפיים ושלוש. מגישים אותו עם גבינת ניגושי, שנשמרת בשמן. עברו לאט בכפר ועצרו באחת המסבאות לצד הדרך. בחלק מהן אפשר לראות גם את בית הייבוש. אם אתם ממשיכים לנהוג, הזמינו מים עם הנקניק, ואת הראקיה השאירו לסוף היום.

מימין לכביש עומד בית האבן שבו נולד בשנת אלף שמונה מאות ושלוש עשרה רדיבויה פטרוביץ', שקראו לו ראדה. העולם מכיר אותו בשם פטר השני פטרוביץ' ניגוש. הבית פשוט: מלבני, עשוי אבן, עם מרתף מקומר בקומת הקרקע, כמו בתים ישנים אחרים באזור. בצד השני של הכביש, באותה חצר, נמצא ביתו של הווייבודה מירקו פטרוביץ', אביו של המלך ניקולה. גם המלך ניקולה עצמו נולד כאן בניגושי, בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ואחת. ראדה היה בן שבע עשרה כשבשנת אלף שמונה מאות ושלושים, אחרי מות דודו פטר הראשון, עלה לשלטון. הוא היה בבת אחת בישוף, כלומר ראש הכנסייה, ושליט המדינה. הוא הביא בית דפוס לצטיניה ופתח את בתי הספר הראשונים. אבל זוכרים אותו בעיקר כמשורר. זר ההרים שלו, שראה אור בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ושבע, הוא אחת היצירות החשובות בספרות הסלאבית הדרומית. הוא מת משחפת בצטיניה בגיל שלושים ושבע, וביקש לנוח בפסגת לובצ'ן. לשם אנחנו נוסעים עכשיו. הבית הוא חלק מהמוזיאון הלאומי של מונטנגרו, והכרטיס למאוזוליאום של ניגוש כולל גם אותו.

מימין יש מפרץ חניה עם תצפית. אם הוא פנוי, עצרו שם. מתחתיכם נפתחים מפרץ טיבט והעיר טיבט, וביום בהיר גם הים הפתוח. קצת הלאה, בקוק, נמצאת התחנה העליונה של הרכבל קוטור – לובצ'ן, בגובה אלף שלוש מאות ארבעים ושמונה מטרים. הרכבל נפתח בשנת אלפיים עשרים ושלוש. מתחנת דוב ליד קוטור הוא עולה כמעט ארבעה קילומטרים, בתוך כאחת עשרה דקות. אם תבואו בפעם אחרת בלי רכב, זו הדרך הקלה ביותר לעלות ללובצ'ן. המדרונות האלה היו קו חזית. בינואר אלף תשע מאות ושש עשרה תקף הצבא האוסטרו-הונגרי את העמדות המונטנגריות על לובצ'ן. התותחים של המבצרים סביב המפרץ ושל ספינות המלחמה במפרץ הפגיזו את ההר במשך ימים. בתוך ימים ספורים נפלו העמדות, וזמן קצר אחר כך נכנסו כוחות אוסטרו-הונגריים לצטיניה. באותה שנה נהרסה גם הקפלה על פסגת יזרסקי ורח, שבה נח ניגוש. בשביל המונטנגרים לובצ'ן היה ונשאר סמל. בדיוק בגלל זה, מכל הפסגות, הוא היה המטרה.

אתם מתקרבים למחסום של הפארק הלאומי לובצ'ן במדג'וברשיה. במחסום משלמים דמי כניסה לפארק: שלושה אירו לאדם ליום. לובצ'ן הוא פארק לאומי מאז שנת אלף תשע מאות חמישים ושתיים. הפסגה הגבוהה ביותר היא שטירובניק, אלף שבע מאות ארבעים ותשעה מטרים. לפניכם יזרסקי ורח, אלף שש מאות חמישים ושבעה מטרים, והמאוזוליאום בראשו. על המדרונות צומחים אשור ואורן בוסני. לעתים קרובות קר כאן עד עשר מעלות יותר מאשר בחוף, וערפל יכול לרדת בתוך דקות. אם זה קורה, הדליקו אורות, האטו ואל תעקפו. בחורף יש על לובצ'ן שלג וקרח, והמאוזוליאום סגור מאמצע נובמבר עד אמצע אפריל. בעונת הקיץ חל בקטע האחרון, מהחניון עד המאוזוליאום, הסדר תנועה מיוחד. פעלו לפי השלטים וההוראות במקום.

הגעתם לחניון שמתחת ליזרסקי ורח. חנו, נעלו את הרכב וקחו מעיל ומים. אל המאוזוליאום עולות ארבע מאות שישים ואחת מדרגות. רוב העלייה עוברת במנהרה בסלע, ולכן יש צל גם בקיץ. עלו בקצב שלכם ונוחו כשצריך. לעלייה, לביקור ולחזרה הקדישו כשעה. העלייה תלולה וכולה מדרגות, ולכן היא לא מתאימה לכיסאות גלגלים ולעגלות ילדים. כרטיס למאוזוליאום עולה שמונה אירו למבוגרים וארבעה אירו לתלמידים ולסטודנטים, וילדים עד גיל שתים עשרה נכנסים חינם. אותו כרטיס תקף גם לבית הולדתו של ניגוש בניגושי. המאוזוליאום פתוח מאמצע אפריל עד אמצע נובמבר, משעה תשע עד שש בערב. צאו לדרך. הסיפור הבא מתחיל למעלה, ברחבה שלפני המאוזוליאום.

על הפסגה הזאת בנה ניגוש עוד בחייו קפלה קטנה, וביקש להיקבר בה. הוא מת בשנת אלף שמונה מאות חמישים ואחת. תחילה נקבר במנזר צטיניה, ובשנת אלף שמונה מאות חמישים וחמש הועבר לכאן. הפסגה הפכה לסמל, ובגלל זה גם סבלה. בשנת אלף תשע מאות ושש עשרה, בזמן הכיבוש האוסטרו-הונגרי, הקפלה נהרסה ושרידי ניגוש נלקחו לצטיניה. הם הוחזרו לקפלה שנבנתה מחדש בשנת אלף תשע מאות עשרים וחמש. בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, במלאת מאה שנה למותו, החליטה ממשלת הרפובליקה העממית של מונטנגרו דאז להחליף את הקפלה במאוזוליאום לפי תכנון של הפסל איוון משטרוביץ'. הריסת הקפלה עוררה מחאה של המטרופולין האורתודוקסי ושל חלק מהמאמינים. המאוזוליאום נפתח בשנת אלף תשע מאות שבעים וארבע. בכניסה עומדות שתי נשים מונטנגריות מגרניט שחור, כמו קריאטידות. בפנים נמצא פסל הגרניט של ניגוש, גם הוא של משטרוביץ'. המשורר יושב עם ספר פתוח, ומאחוריו נשר פורש כנפיים. התקרה מכוסה בפסיפס של כמאתיים אלף אבנים מוזהבות. למטה, בקריפטה, עומד ארון קבורה פשוט משיש, ועליו חרוטים צלב וסמל, סימנים לשלטון הרוחני ולשלטון החילוני. כשתצאו, לכו בשביל שמאחורי המאוזוליאום עד נקודת התצפית העגולה. ביום בהיר הנוף משתרע על שני שלישים של מונטנגרו.

אתם עוברים באיבנובה קוריטה, עמק מיוער בגובה של כאלף ומאתיים מטרים. השם פירושו השקתות של איוון. המסורת קושרת אותו לאיוון צרנויביץ', שליט זטה במאה החמש עשרה ומייסד צטיניה. מספרים שמים ממעיין סמוך זרמו לשקתות מגזעי אשור, שעשה איוון-בג, כפי שקרא לו העם. היום זה לב הפארק הלאומי. משמאל לכביש נמצא מרכז המבקרים, שבו מקבלים מידע על השבילים ומפות. יש כאן גם פארק אתגרים, בתי מלון ומסעדות. בגן שליד הכביש עומדים פסלי פרוטומה של שליטי שושלת פטרוביץ' ניגוש, מהבישוף דנילו ועד המלך ניקולה. מכאן יוצאים השבילים הפופולריים ביותר של לובצ'ן. בקיץ נעים וקריר כאן, ובחורף איבנובה קוריטה מכוסה לעתים קרובות בשלג. ציוד חורף הוא חובה במונטנגרו מחמישה עשר בנובמבר עד שלושים במרץ. עד צטיניה נשארו כחמישה עשר קילומטרים, רובם בירידה. נהגו בהילוך נמוך ואל תלחצו על הבלם כל הזמן.

ברוכים הבאים לצטיניה, עיר הבירה המלכותית הישנה של מונטנגרו. כאן מסתיימת הנסיעה שלנו. העיר צמחה סביב המנזר שייסד איוון צרנויביץ' בשנת אלף ארבע מאות שמונים וארבע. בימי הנסיך, ואחר כך המלך, ניקולה, צטיניה הייתה בירה עם נציגויות של המעצמות האירופיות. בניינים רבים של שגרירויות לשעבר עומדים עדיין במרכז. חנו במרכז והמשיכו ברגל. מנזר צטיניה, ארמון המלך ניקולה והבילירדה, מעונו של ניגוש, נמצאים במרחק דקות הליכה זה מזה. לשם כך יש בין מדריכי האודיו שלנו גם סיור רגלי בצטיניה. לחוף אפשר לחזור באותה דרך דרך ניגושי, אם ההסדר העונתי בסרפנטינות מאפשר זאת, או מהר יותר דרך בודווה.