העיר העתיקה של בודווה והמצודהמהנקרופוליס ועד מוגרן

אתם עומדים מול שרידי הנקרופוליס העתיק, בית הקברות של העיר מימי היוונים והרומאים. הוא התגלה במקרה, בין אלף תשע מאות שלושים ושש לאלף תשע מאות שלושים ושמונה, כשחפרו את היסודות של מלון אוואלה, ממש לידכם. החפירות נמשכו בשנות החמישים, ובעיקר אחרי רעידת האדמה של אלף תשע מאות שבעים ותשע. נמצאו כארבע מאות וחמישים קברים. העתיקים ביותר הם מהתקופה ההלניסטית, מהמאה הרביעית לפני הספירה, והמאוחרים ביותר מראשית התקופה הביזנטית. היו בהם תכשיטי זהב וכסף, זכוכית, כלי חרס וכלי נשק. חלק מהממצאים שמור במוזיאון העיר בודווה, ואחרים הגיעו למוזיאונים בצטיניה, בבלגרד, בזאגרב ובספליט. תשמעו לא פעם שבודווה בת אלפיים וחמש מאות שנה. המספר הזה בא ממקורות כתובים. סופרים יוונים מזכירים את בודווה כעיר באיליריה, ותאגיד התיירות של בודווה מצטט את סופוקלס, מהמאה החמישית לפני הספירה. לפי האגדה, את העיר ייסד קדמוס, מייסד העיר היוונית תבאי, שהגיע לכאן בעגלה רתומה לשוורים. משם, כך מספרים, בא גם השם, כי שור ביוונית הוא בוּס. הקברים שלפניכם הם הוכחה מוחשית לכך שאנשים חיו כאן וקברו את מתיהם לפחות לפני אלפיים וארבע מאות שנה.

זהו השער הראשי של העיר, באיטלקית פורטה די טרה פרמה, שער היבשה. דרכו נכנסו מן היבשה אל העיר שעל חצי האי הקטן. הביטו מעל הקשת. בקיר משולבים שני סמלים. התחתון הוא סמלה של בודווה מימי הביניים: מגן ועליו שלושה כוכבים, לכל אחד שמונה קצוות. גבוה יותר, סמוך לראש הקיר, יש עמדת תצפית, ומתחתיה תבליט של אריה מכונף. זהו האריה של מרקוס הקדוש, סמלה של הרפובליקה של ונציה, ששלטה בבודווה מאלף ארבע מאות ארבעים ושתיים ועד אלף שבע מאות תשעים ושבע. השער המקורי לא עמד בדיוק כאן, אלא כעשרה מטרים צפונה. לפניו עמד מגדל נמוך בצורת חצי עיגול, שבו השאירו את הנשק לפני הכניסה לעיר. האוסטרים הרסו אותו באלף שמונה מאות שישים ושבע ופתחו את הכניסה הזאת. אבל מנהג הנשק לא נעלם: מעל השער, מבפנים, הוקם בית נשק. כשתעברו בשער, הסתובבו. בגומחה שמעל המעבר יש איקונין פסיפס של מריה הבתולה, המגינה על העיר. לידו היו פעם מדליקים מנורת שמן בכל לילה.

זוהי כיכר המשוררים. בקיץ היא אחת הבמות של פסטיבל גראד טאטר, שמאז אלף תשע מאות שמונים ושבע הופך מדי שנה את העיר העתיקה לתיאטרון. השנה הזאת אינה מקרית. בחמישה עשר באפריל אלף תשע מאות שבעים ותשע, מעט אחרי שבע בבוקר, הכתה בחוף של מונטנגרו רעידת אדמה בעוצמה שש נקודה תשע. במונטנגרו נהרגו מאה ואחד בני אדם. העיר העתיקה של בודווה נהרסה קשות. מתוך כארבע מאות בניינים, רק שמונה נותרו ללא פגע. גם החומות והמגדלים נסדקו. השיקום נמשך עד אלף תשע מאות שמונים ושבע. הבתים הוחזרו לצורתם המקורית, אבן אחר אבן. חלק מהכסף הגיע מכל רחבי יוגוסלביה של אז: במשך עשר שנים תרמו העובדים אחוז אחד משכרם לשיקום. רעידת האדמה חשפה גם משהו עתיק בהרבה. במהלך העבודות נמצאו שרידים של חומה מסיבית ושל שער עיר, בנויים מגושי אבן ענקיים. הם מתוארכים למאה הרביעית לפני הספירה, והם החומות העתיקות ביותר של בודווה. את העמודים שלהם אפשר לראות גם היום, מגלריה בקומת הקרקע של אחת החנויות ברחוב ניגושבה, הרחוב שבו הגעתם לכאן.

לפניכם מוזיאון העיר בודווה, עם אוסף ארכאולוגי ואוסף אתנוגרפי. הבניין הוא מראשית המאה התשע עשרה. מעל הכניסה יש סמל עם שועל והשנה אלף שמונה מאות עשרים וחמש. אחרי רעידת האדמה נמצא מתחת לבית ריצוף רומי. בפנים מוצג חלק ממה שיצא מהנקרופוליס שראיתם בתחילת הסיור. באוסף הארכאולוגי יש יותר מאלף ומאתיים פריטים, מהמאה החמישית לפני הספירה ועד ימי הביניים: זהב הלניסטי, כלים, זכוכית, כלי שולחן מכסף וכלי עבודה. עקבות איליריים, יווניים, רומיים, ביזנטיים וסלאביים, כולם מאותו מקום. אם תיכנסו, חפשו את עגילי הזהב ואת הסיכה שעליהם נשר הנושא נער בטפריו. הם מקושרים למיתוס על זאוס, שהפך לנשר ונשא את הנער גנימדס אל האולימפוס. המוזיאון שומר גם פסיפס רומי, שלפי ההערכה הוא מהמאה השנייה לספירה. גם הוא נמצא במקרה, בסוף שנות השלושים, כשנבנה מלון אוואלה הישן. האוסף האתנוגרפי נמצא בקומה השלישית, עם חפצים מהאזור הזה מהמאה השמונה עשרה ועד ראשית המאה העשרים. הכניסה בתשלום. את שעות הפתיחה בדקו בדלת.

זהו שער פיזאנה, בחומה הצפונית. הוא מוביל אל המרינה. בחומה הצפונית יש שלושה שערים: שער הברזל, שהוביל פעם לבית חולים צבאי אוסטרי, שער פיזאנה, והשער שליד משרד רשות הנמל. בחומה המזרחית יש גם את הפיזאנלה הצרה, שדרכה השליכו פעם את האשפה החוצה. החומות סביב העיר ארוכות כשמונה מאות שבעים וחמישה מטרים, וגובהן כשנים עשר מטרים. אפשר לקרוא בהן שכבות: רומית וביזנטית, מימי הביניים, ונציאנית ואוסטרו הונגרית. חומות היו כאן כבר במאה התשיעית. רעידת האדמה הגדולה של אלף שש מאות שישים ושבע הפילה אותן, והחדשות נבנו על היסודות הישנים. בפינות עומדים מבצרים. מבצר גרדניגו, היכן שנפגשות החומה המערבית והצפונית, נבנה באלף ארבע מאות תשעים ושמונה, כשהוונציאנים עטפו בחומה מגדל מימי הביניים. בצפון מזרח נמצא מבצר רפנו, שממנו שמרו על הכניסה למפרץ בודווה. בדרום מערב נמצא מורבה, שבאלף תשע מאות שבעים ותשע נסדק לכל אורכו, ומאוחר יותר הוחזר לצורתו המקורית. אפשר ללכת על החומות. הכניסה ליד המצודה, בקצה הדרומי של העיר, והיא בתשלום נפרד.

לפניכם הכנסייה האורתודוקסית של השילוש הקדוש. בקיץ, הכיכר הזאת שבין הכנסיות היא הבמה הראשית של פסטיבל גראד טאטר. הכנסייה צעירה בהשוואה לשכנותיה. כשוונציה שלטה בבודווה, הכנסייה הקתולית הייתה הדומיננטית. כשהרפובליקה הוונציאנית נפלה, באלף שבע מאות תשעים ושבע, ביקשו האורתודוקסים של בודווה כנסייה משלהם בתוך העיר. בתמיכת הנסיך הבישוף של מונטנגרו, השלטון האוסטרי החדש הסכים. היא נבנתה בין אלף שבע מאות תשעים ושמונה לאלף שמונה מאות וארבע. הביטו בחזית. למעלה קיר פעמונים עם שלושה פעמונים, מאחוריו כיפה, ומעל הדלת המערבית חלון שושנה מאבן. בפנים יש איקונוסטזיס של הצייר היווני נאום זטירי, מהאי מילוס, משנת אלף שמונה מאות שלושים ושש. חתימתו נמצאת מתחת לתמונת הצליבה. באיקונות מתערבבות השפעות ונציאניות וביזנטיות. בחצר הכנסייה, בצד הצפון מערבי, נמצא קברו של סטפן מיטרוב ליובישה, סופר ופוליטיקאי שנולד בבודווה. המבקרים כינו אותו ניגוש של הפרוזה, בזכות סיפוריו על אנשי האזור ועל עברו.

זוהי הכנסייה הקתולית של יוחנן המטביל. לפי המסורת, הכנסייה הראשונה במקום הזה נבנתה במאה השביעית, כשהחוף היה תחת ביזנטיון. במאה התשיעית, עם בואם של הבנדיקטינים, היא הפכה לקתדרלה של העיר. היא הייתה מושב הבישופות של בודווה עד אלף שמונה מאות עשרים ושמונה, אז בוטלה הבישופות. מה שאתם רואים היום הוא בעיקר השיקום שאחרי רעידת האדמה של אלף שש מאות שישים ושבע. מגדל הפעמונים הגבוה, שנראה מכל העיר, הוקם באלף שמונה מאות שישים ושבע. ליד הכנסייה עומד ארמון הבישוף לשעבר. בפנים שמור איקונין של מריה הבתולה עם ישו, הידוע כגבירתנו מבודווה, או הפנגיה הגדולה. האמינו שהוא מגן על העיר מפני המגפה ומפני שודדי ים. במשך זמן רב הוא עמד בכנסיית סנטה מריה אין פונטה, והועבר לכאן באלף שמונה מאות וחמש. קיר המזבח הוא פסיפס מזכוכית מוראנו, בשטח ארבעים מטרים רבועים, מעשה ידי הצייר הקרואטי איבו דולצ'יץ'. גם האדמה שמתחתיכם עתיקה. מתחת לכיכר נמצאים שרידי מרחצאות רומיים, בתי מרחץ ציבוריים, שהתגלו באמצע שנות השמונים. הם עדיין אינם פתוחים למבקרים. ממש ליד הכנסייה נחשפו קירות של בזיליקה נוצרית קדומה מהמאה החמישית או השישית.

בקצה הלשון ממש, על סלע מעל הים, עומדת סנטה מריה אין פונטה, מריה הקדושה שעל הכף. זוהי הכנסייה העתיקה ביותר בעיר העתיקה. בנייתה החלה במאה התשיעית, כשהבנדיקטינים הגיעו לחוף בודווה. בכנסייה משולב לוח אבן שחקוקה עליו השנה שמונה מאות וארבעים. המומחים עדיין חלוקים עד כמה הלוח הזה אמין. לפי תולדות העיר, רק שנה מאוחר יותר, בשמונה מאות ארבעים ואחת, תקפו הסרקים מן הים והחריבו את בודווה. מאוחר יותר עבר המנזר לידי הפרנציסקנים. כאן פעל בית הספר העתיק ביותר של בודווה, והנזירים העתיקו סופרים יוונים ולטינים. הכנסייה נהרסה ונבנתה מחדש פעמים רבות, ולכן רואים בה יחד סגנון רומנסקי, גותי ובארוקי. היום מתקיימות בה תערוכות וקונצרטים. הכנסייה הקטנה שלידה היא כנסיית סבאס המקודש. היא אינה מוקדשת לקדוש הסרבי סאווה, אלא לנזיר מקפדוקיה, שהיה פעם הקדוש הפטרון של בודווה. על לוח בפנים כתוב שהיא נוסדה באלף מאה וארבע עשרה. היא בנויה בשורות מתחלפות של אבן לבנה וורודה, ובפנים יש עקבות דהויים של ציורי קיר מהמאה השתים עשרה.

זוהי המצודה, צִיטָדֶלָה, בנקודה הגבוהה ביותר של העיר העתיקה. פעם קראו לה הקַשְׁטֶל, או מבצר מריה הקדושה. חומות העיר מתחילות כאן, והן גם מסתיימות כאן. המקום הזה בוצר הרבה לפני ימי הביניים. לפי המחקר, היה כאן מבצר עוד לפני היוונים, ובתקופה ההלניסטית זה היה האקרופוליס של בודווה העתיקה. המבצר עצמו מוזכר לראשונה באלף ארבע מאות עשרים וחמש. לזמן מה היה כאן גם מושבו של המטרופוליט של זטה. מה שאתם רואים היום משלב כמה תקופות: מגדל מימי הביניים, מבצרים ונציאניים וקסרקטין אוסטרו הונגרי מהמאה התשע עשרה. כשהאוסטרים בנו אותו מחדש, הם הרסו את הכנסייה הקטנה סנטה מריה אין קסטיו. חלק מהקיר הדרומי שלה, עם עקבות טיח של ציורי קיר, נראה עד היום. רעידת האדמה של אלף תשע מאות שבעים ותשע פגעה קשות גם במבצר. אחרי השיקום, המצודה הייתה במשך שנים במה של פסטיבל גראד טאטר. היום היא בבעלות פרטית. בפנים יש תצוגה מוזיאלית קטנה, ספרייה של ספרים ישנים ומסעדה, ומהמרפסת רואים את האי סווטי ניקולה. הכניסה בתשלום. את המחיר ואת שעות הפתיחה בדקו בכניסה.

על הסלע שלפניכם עומדת נערה מברונזה, קפואה בתנועת ריקוד. קוראים לה הבלרינה, הרקדנית, או פשוט הנערה, והיא הפכה לאחד המראות המצולמים ביותר בבודווה. היא יצירתו של הפסל גרדימיר אלקסיץ' מבלגרד. הפסל מבוסס על סיפור מקומי ישן. הנערה הייתה מאורסת למלח, שהפליג רחוק כדי להרוויח כסף לחייהם המשותפים. הוא לא חזר. היא נשארה נאמנה לו, ובכל בוקר באה אל הסלע הזה כדי להביט בים. לכן היא פונה אל הים הפתוח, ולא אל העיר. עכשיו הביטו לאחור, אל החומות. החוף שממש מתחתיהן נקרא ראש ריצ'רד. הוא נקרא על שם השחקן האמריקאי ריצ'רד וידמרק, שצילם בבודווה את הסרט הספינות הארוכות. השביל שאתם עומדים עליו מוביל ממלון אוואלה אל חוף מוגרן, ואורכו כשלוש מאות וחמישים מטרים. הוא חצוב בסלעים מעל הים. ברוח דרומית חזקה ובגלים גבוהים הוא אינו בטוח, ואז הוא נסגר. החזיקו במעקה ושימו עין על הילדים.

הביטו לאחור, אל מעבר למפרץ. מימין לחומות העיר העתיקה, בים הפתוח, נמצא האי סווטי ניקולה. פחות מקילומטר של ים מפריד בינו לבין בודווה. הוא נקרא על שם הכנסייה הקטנה של ניקולאוס הקדוש שעומדת עליו. המקומיים קוראים לו גם הוואי. באי יש שלושה חופים, ובקיץ יוצאות אליו סירות קטנות מהמרינה של בודווה. לפניכם, מעבר לסלעים, נמצא מוגרן. אלה שני חופים המחוברים במנהרה קצרה דרך הסלע. לפי האגדה, השם בא ממלח ספרדי בשם מוגריני. ספינתו נטרפה כאן, הוא ניצל, ומתוך הכרת תודה בנה קפלה לקדוש הפטרון שלו, אנטוניוס הקדוש. מכאן אפשר לראות כמעט את כל הסיור שעשיתם: החומות ומאחוריהן בית הקברות העתיק, השער הראשי, מגדל הפעמונים של יוחנן הקדוש, הכנסיות שעל הכף, והמצודה על הסלע שלה מעל הים. במשך מאות שנים נהרסה בודווה בידי פולשים וברעידות אדמה, ובכל פעם תושביה בנו אותה מחדש באותו המקום.