סטארי ברסיור משער העיר אל המצודה ואל אמת המים

לפניכם מסגד אומרבשיץ'. הוא נבנה בשנת אלף שש מאות שישים ושתיים, מחוץ לחומות העיר, בשכונה שצמחה מתחת למבצר. ייסד אותו אומר־בשה, סוחר ואציל מבר, יחד עם שני בניו. המסגד פשוט, בעל תוכנית מלבנית, והצריח צמוד לקיר הדרום־מערבי. מסורת מקומית מספרת שערב אחד חזר אומר־בשה לעיר ולא הספיק להגיע לשער לפני תפילת הערב. הוא נדר לבנות מסגד במקום שבו תשיג אותו התפילה. באותה חצר נמצא קבר הקדוש של חסן־דדה, הדרוויש חסן, משנת אלף שש מאות ושתים־עשרה. הוא עתיק מהמסגד בחצי מאה. בפנים יש קבר מכוסה בבד ירוק, וכובע דרווישים שלפי המסופר הוא בן כשלוש מאות וחמישים שנה. המסגד מוגן כאתר מורשת, והוא עדיין משמש לתפילה. אם אתם נכנסים, כבדו את זמני התפילה והתלבשו בצניעות.

זהו השער הראשי של סטארי בר. העיר עומדת על סלע שמצוקים מגינים עליו ממזרח ומדרום. לכן החומות חזקות ביותר כאן, בצפון־מערב, הצד היחיד שממנו אפשר היה להתקרב לעיר. את רוב החומות שאתם רואים בנו הוונציאנים במאה השש־עשרה. ונציה שלטה בבר מאמצע המאה החמש־עשרה ועד שנת אלף חמש מאות שבעים ואחת, אז כבשו העות'מאנים את העיר. בכניסה חפשו את התבליט של האריה המכונף של מרקוס הקדוש, סמלה של ונציה. מאחורי השער נמצא בית המכס הישן. היום יש בו מרכז מבקרים, שבו אפשר לראות שישה מבנים של סטארי בר במציאות רבודה. בתוך החומות משתרע אתר ארכאולוגי של כארבעה וחצי הקטאר, ובו שרידים של יותר ממאתיים וחמישים מבנים: כנסיות, ארמונות, בתים ובתי בד.

לפניכם ארמון הארכיבישוף, אחד המבנים המעטים ששוקמו בתוך החומות. היום שוכן בו האוסף הארכאולוגי של העיר בר. השם מזכיר את התקופה שבה הייתה בר מרכז כנסייתי. בשנת אלף שמונים ותשע הפכה בר למושבו של ארכיבישוף. העיר הייתה אז כבר עתיקה. הראשונים שחיו על הסלע הזה היו האילירים. מקורות כתובים מזכירים את בר במאה התשיעית, בשם אנטיבארי. בשנת אלף ארבעים ושתיים, בקרב בר, הביס הנסיך ווייסלב מדוקליה צבא ביזנטי. הניצחון הזה פתח את הדרך לדוקליה עצמאית, ובנו מיכאילו הוכתר למלך בשנת אלף שבעים ושבע. מאוחר יותר שלטו בבר בית נמניץ', אחר כך ונציה, אחר כך העות'מאנים, ומשנת אלף שמונה מאות שבעים ושמונה מונטנגרו. כל אחד מהם השאיר חותם באבן שסביבכם.

זהו מגדל השעון, הסהאט־קולה. לפי ארגון התיירות של בר, עמד כאן מגדל עוד לפני הכיבוש העות'מאני. בשנת אלף שבע מאות חמישים ושלוש הוא נבנה מחדש וקיבל את מראהו המזרחי. השעון מדד את הזמן לעיר שהייתה אז עות'מאנית, עם מסגדים, מרחץ ושוק. במנגנון השעון מטפל עד היום המרכז לתרבות בר, שמנהל את העיר העתיקה. כשלושים מטר מזרחית למגדל נמצאים שרידי כנסיית קתרינה הקדושה מהמאה הארבע־עשרה. זו אחת משתי הכנסיות מימי הביניים בסטארי בר ששומרו ושוקמו. השנייה היא כנסיית ונרנדה הקדושה, ובה היום תערוכת צילומים. הביטו בהרים שמעל העיר. זה הרומיה. ממעיין למרגלותיו, כשלושה קילומטרים מכאן, הגיעו המים לעיר באמת מים, שתראו בהמשך. כמו כמעט כל סטארי בר, גם החלק הזה של העיר נפגע קשה ברעידת האדמה של חמישה־עשר באפריל אלף תשע מאות שבעים ותשע.

ברחבה הזאת עמדה קתדרלת גאורגיוס הקדוש, הפטרון של בר. זו הייתה הכנסייה הראשית של העיר, שנבנתה בסוף המאה השתים־עשרה על יסודות כנסייה עתיקה יותר של תאודורוס הקדוש. כשהעות'מאנים כבשו את בר, הקתדרלה לא נהרסה. בשנת אלף שש מאות ארבעים ותשע היא הפכה למסגד הסולטן אחמד. כך שימש אותו בניין במשך מאות שנים שתי דתות. הסוף הגיע אחרי שמונטנגרו כבשה את העיר. השלטון החדש אחסן אבק שריפה בקתדרלה ובמסגד לשעבר. בשנת אלף שמונה מאות שמונים ואחת פגע ברק במחסן. הפיצוץ הרס את הבניין ובתים רבים סביבו, והיו גם הרוגים. מהקתדרלה נשארו רק היסודות שאתם רואים. זה לא היה האסון האחרון. בשנת אלף תשע מאות ושתים־עשרה התפוצצה תחמושת בעיר, ורעידת האדמה של אלף תשע מאות שבעים ותשע הפילה הרבה ממה שנשאר. לכן סטארי בר היא היום עיר של חורבות.

זו המצודה, החלק הגבוה והמבוצר ביותר של סטארי בר. היא הייתה מבצר בתוך מבצר, המפלט האחרון אם האויב יפרוץ את חומות העיר. הקירות העתיקים ביותר של המצודה הם מהמאה העשירית, ורוב הביצורים נבנו בתחילת המאה החמש־עשרה. למצודה היה בור מים משלה. בתקופה העות'מאנית היא שופצה, ולידה נוסף מחסן אבק שריפה. כאן הסתיים גם השלטון העות'מאני הארוך. בנובמבר אלף שמונה מאות שבעים ושבע צבא מונטנגרי בפיקודו של מאשו וּרביצה הטיל מצור על העיר. על חיל המצב העות'מאני פיקד איברהים ביי. העיר הופגזה בתותחים במשך שבועות, אבל חיל המצב לא נכנע. הוא נכנע רק בתחילת ינואר אלף שמונה מאות שבעים ושמונה, כשנגמרו לו המים. איך זה קרה, תשמעו בתחנה הבאה. באותה שנה, בקונגרס ברלין, הוענקה בר למונטנגרו. מהמצודה רואים את מישור בר, את העיר החדשה ואת הים במערב. אל תטפסו על החומות; אין מעקות.

מתחת לחומה הצפונית, מעבר לעמק, אתם רואים את אמת המים. זהו מוביל מים מאבן עם שבע־עשרה קשתות ברוחב שונה. הוא נבנה בתקופה העות'מאנית, בסוף המאה השש־עשרה או בתחילת המאה השבע־עשרה; המקורות חלוקים לגבי התאריך המדויק. המים הגיעו ממעיין במרחק של כשלושה קילומטרים. הם זרמו בחלקו העליון של הגשר, בצינורות חרס שהוכנסו זה לתוך זה. לעיר שעל סלע, מוביל המים הזה היה עניין של הישרדות. גם המונטנגרים ידעו זאת. בחמישה בינואר אלף שמונה מאות שבעים ושמונה הם פוצצו את אמת המים במאתיים עשרים וחמישה קילוגרם של חומר נפץ וניתקו את העיר ממים. תוך ימים ספורים נכנע חיל המצב. ברעידת האדמה של אלף תשע מאות שבעים ותשע קרסה אמת המים כולה. מאוחר יותר היא נבנתה מחדש, והיום היא שוב חוצה את העמק. זוהי אמת המים היחידה שנשתמרה במונטנגרו.

הקירות הגבוהים והקשתות האלה הם מה שנשאר ממנזר ניקולאוס הקדוש של הפרנציסקנים, שנבנה בסוף המאה השלוש־עשרה. תיאורים ישנים של העיר קושרים אותו למלכה ילנה, אשתו של המלך הסרבי אורוש הראשון. התבוננו היטב בקירות הכנסייה. נשתמרו עליהם שרידים של ציורי קיר מימי הביניים ובהם דמויות קדושים. אחרי הכיבוש העות'מאני הוסבה הכנסייה למסגד. כמו קתדרלת גאורגיוס הקדוש, גם היא נהרסה באבק שריפה, אבל מאוחר יותר. בשנת אלף תשע מאות ושתים־עשרה הרס פיצוץ תחמושת את המסגד. אחרי אלף שמונה מאות שבעים ושמונה עזבו האנשים את העיר שבתוך החומות, ולכן השכבות הישנות כאן מעולם לא כוסו בחדשות. בנייה רומנסקית, גותית ועות'מאנית עומדות זו לצד זו. בקרבת מקום נמצא מחסן אבק השריפה הישן, היום לפידריום. מוצגים בו יותר משש מאות וחמישים שברי אבן מגולפים ממבני סטארי בר, מהמאה החמישית ועד המאה התשע־עשרה.

זהו החמאם, מרחץ טורקי מהתקופה העות'מאנית. לבניין תוכנית מלבנית לא סדירה וכמה חדרים. כיפה מקרה את החדר המרכזי, שהוא מרובע. פתחים קטנים בכיפה ובקמרונות הכניסו פנימה אור ואוויר. בערים העות'מאניות המרחץ לא היה רק מקום לרחצה, אלא גם מקום מפגש ושיחה. הבניין שוקם ואפשר לבקר בו. הביטו סביבכם ודמיינו כמה צפוף היה כאן פעם. בתקופה הוונציאנית, לפי תיאורי העיר, היו בתוך החומות כשלושים ארמונות, שש־עשרה כנסיות ומנזרים וכמה מאות בתים. היום יותר ויותר אנשים מבקרים בעיר החורבות הזאת. מינואר ועד עשרים בספטמבר אלפיים עשרים ושש ביקרו בסטארי בר יותר ממאה ארבעים ושבעה אלף איש.

רחוב האבן התלול הזה הוא השוק הישן של סטארי בר, הצ'רשיה. הוא נוצר בתקופה העות'מאנית מתחת לחומות העיר, ואת המראה שאתם רואים היום קיבל במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה. הוא אתר מורשת מוגן. אחרי נפילת העיר והפיצוצים הגדולים, החיים לא חזרו אל תוך החומות. הם נמשכו כאן, מתחתן. העיר החדשה צמחה על החוף, ליד הנמל. היישוב שליד המזח נקרא נובי בר, כלומר בר החדשה, בשנת אלף תשע מאות ושמונה, ומאז נקרא האזור הזה סטארי בר, כלומר בר הישנה. היום יש בשוק סדנאות של בעלי מלאכה, בתי קפה וחנויות של שמן זית, דבש ומזכרות. בכל נובמבר מתקיים כאן המסלינייאדה, יריד של זיתים ושמן זית. בקיץ מקיים גם פסטיבל בר, ברסקי ליטופיס, אירועים בעיר העתיקה. אם נשאר לכם זמן, נותרה תחנת רשות אחת: עץ הזית העתיק במירוביצה, כשני קילומטרים מכאן.

זהו עץ הזית העתיק במירוביצה, סמלה של בר. עיריית בר מציינת שגילו יותר מאלפיים ומאתיים שנה. ניתוח של דגימות מעצי זית באזור בר, שערכה הפקולטה לייעור של אוניברסיטת איסטנבול, העריך את גילו בכאלפיים מאתיים וארבעים שנה. זו הערכה ולא תאריך מדויק, אבל זה ללא ספק אחד העצים העתיקים ביותר בחלק הזה של אירופה. העץ שייך לזן המקומי ז'וטיצה, והוא עדיין נותן פרי. הוא מוגן בחוק כאתר טבע מאז אלף תשע מאות שישים ושלוש. לפי המסורת, השם מירוביצה בא מהמילה שלום: תחת העץ הזה השלימו ביניהן משפחות מסוכסכות. אזור בר חי מזיתים כבר מאות שנים. היום גדלים כאן יותר ממאה אלף עצי זית. בכל נובמבר מתקיימים כאן המפגשים תחת עץ הזית העתיק, פסטיבל של יצירת ילדים שנערך מאז אלף תשע מאות שמונים ושבע.