צטיניה, הבירה המלכותית הישנהסיור מהארמון אל הנציגויות

אתם עומדים בכיכר החצר. הבניין האדום עם המרפסת מעל הכניסה הוא ארמון המלך ניקולה. הוא נבנה בין אלף שמונה מאות שישים ושלוש לאלף שמונה מאות שישים ושבע, בתחילה עבור הנסיכה דרינקה, אלמנתו של הנסיך דנילו. כשדרינקה עזבה את מונטנגרו, עבר לכאן הנסיך ניקולה עם משפחתו מן הביליארדה. האנשים קראו לבניין החדש פשוט פָּלָץ. ניקולה שלט חמישים ושמונה שנים, תחילה כנסיך, ומשנת אלף תשע מאות ועשר כמלך. לקראת הכרזת הממלכה שופץ הארמון. בנותיהם של ניקולה והמלכה מילנה נישאו לבני חצרות אירופה. ילנה הפכה למלכת איטליה, מיליצה ואנסטסיה נישאו לדוכסים גדולים רוסים, וזורקה נישאה לפטר קרג'ורג'ביץ', לימים מלך סרביה. לכן כינו את ניקולה חותנה של אירופה. משנת אלף תשע מאות עשרים ושש הארמון הוא מוזיאון. בקומת הקרקע נמצאים הסלון המלכותי והסלון הדיפלומטי, דיוקנאות של קרובי משפחה אירופים, נשק, דגלים ועיטורים. למעלה נמצאים חדרי המשפחה.

הרחבה הירוקה הזאת נקראת צ'יפור, וכאן מתחילה ההיסטוריה של צטיניה. איוון צרנוייביץ', שליט זטה, נסוג מפני העות'מאנים מאובוד, ליד רייקה צרנוייביצ'ה של היום, אל העמק המוגן הזה שלמרגלות לובצ'ן. בשנת אלף ארבע מאות שמונים ושתיים בנה כאן את חצרו, ושנתיים אחר כך מנזר שהוקדש למרים הבתולה. המנזר הזה נהרס בשנת אלף שש מאות תשעים ושתיים. הוונציאנים שהחזיקו בו פוצצו אותו כשנסוגו. שרידי היסודות שלו נראים סביב הכנסייה. את הכנסייה שלפניכם בנה המלך ניקולה בשנת אלף שמונה מאות ותשעים, במקום המנזר הישן. קבורים בה איוון צרנוייביץ', המלך ניקולה, המלכה מילנה ושתיים מבנותיהם, קסניה וורה. המלך והמלכה מתו בגלות ונקברו בסן רמו שבאיטליה. באחד באוקטובר אלף תשע מאות שמונים ותשע הועברו עצמותיהם לכאן. הכנסייה סגורה לעיתים קרובות. אם היא פתוחה, קברי השיש של המלך והמלכה נמצאים ממש ליד הכניסה.

לפניכם מנזר צטיניה, מושב המטרופוליה של מונטנגרו והחוף. אחרי שהמנזר הישן בצ'יפור נהרס, הבישוף דנילו פטרוביץ' בנה מנזר חדש כאן, במקום חצרו לשעבר של איוון צרנוייביץ', בין אלף שבע מאות ואחת לאלף שבע מאות וארבע. גם הוא לא ניצל. הוא נפגע בהתקפות עות'מאניות בשנת אלף שבע מאות וארבע עשרה ובשנת אלף שבע מאות שמונים וחמש, ובכל פעם נבנה מחדש. מראהו של היום הוא משנת אלף תשע מאות עשרים ושבע. המנזר שומר את יד ימינו של יוחנן המטביל, פיסה מן הצלב הקדוש ואת שרידי פטר הקדוש מצטיניה, בישוף ומדינאי מסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה. בכנסייה נמצא גם קברו של הנסיך דנילו. הכניסה חינם. הכתפיים והברכיים חייבות להיות מכוסות; אם אין לכם במה לכסות, בכניסה בדרך כלל נותנים צעיף. בפנים לא מצלמים ומדברים בשקט. מעל המנזר מתנשאת הגבעה הסלעית אורלוב קרש, ועליה המאוזוליאום של הבישוף דנילו. השביל לפסגה אורך כעשרים דקות.

בביתן הזה נמצאת מפת תבליט של מונטנגרו, שנעשתה בשנת אלף תשע מאות ושבע עשרה, בזמן הכיבוש האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. הכובשים רצו מבט טוב יותר על ארץ ההרים שבשליטתם. המפה עשויה בטון שנוצק על בסיס אבן, לפי מפות טופוגרפיות אוסטריות מדויקות. קנה המידה הוא אחד לעשרת אלפים, והשטח כמאתיים חמישים ושישה מטרים רבועים. רואים בה גם חלקים מן הארצות השכנות. את המפה בנו קצינים ומומחים אוסטרו-הונגרים, קצינים איטלקים שבויים, ציירים וקרטוגרפים, והפסל המונטנגרי מרקו ברז'נין. אם תיכנסו, חפשו קודם את מפרץ קוטור, ואחר כך את ההר שמעליו. זה לובצ'ן. במדרונותיו מטפסת הדרך הישנה מקוטור, דרך הסרפנטינות ודרך ניגושי, עד העמק הזה. מלמעלה רואים בבירור כמה צטיניה הייתה מוסתרת, גם מן הים וגם מן המישור. הכניסה לביתן בתשלום, והכרטיס לביליארדה תקף גם לתבליט.

הבניין הארוך מאבן עם המגדלים בפינות הוא הביליארדה. הוא נבנה בשנת אלף שמונה מאות שלושים ושמונה, לפי תכנון של הרוסי יעקב אוזרצקובסקי, עבור פטר השני פטרוביץ' ניגוש, נסיך-בישוף, שליט ומשורר. המנזר הישן נעשה צר לו, ולכן העביר לכאן את עצמו ואת מוסדות המדינה. אורך הבניין כשבעים ושניים מטר ויש בו עשרים וחמישה חדרים. כאן התכנס הסנאט, וכאן שהו הפרייניצי, משמר הראש של ניגוש. השם בא מן הביליארד, המשחק האהוב על ניגוש, ושולחן הביליארד נמצא במוזיאון עד היום. ניגוש מת בשנת אלף שמונה מאות חמישים ואחת, עוד לפני שמלאו לו שלושים ושמונה. יצירתו המפורסמת ביותר, הפואמה האפית זר ההרים, יצאה לאור בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ושבע. המוזיאון שומר את ספרייתו, כתבי היד שלו וחפציו האישיים. מאוחר יותר פעלו בביליארדה משרדי ממשלה ובתי ספר. היום זהו מוזיאון ניגוש, חלק מן המוזיאון הלאומי של מונטנגרו. ניגוש עצמו קבור בפסגת לובצ'ן, במאוזוליאום שעל פסגת יזרסקי ורה.

הבניין הצהוב הגדול עם השעון הוא בית הממשלה, ולדין דום. הוא הושלם בשנת אלף תשע מאות ועשר, השנה שבה הוכרזה מונטנגרו כממלכה. תכנן אותו האדריכל האיטלקי קוראדיני. במידות של שישים ושישה על חמישים ושניים מטר, עם חצר פנימית, הוא היה אז הבניין הגדול ביותר במונטנגרו. פעלו בו הממשלה והפרלמנט, אבל גם הדואר והטלגרף, בית דפוס ואפילו תיאטרון זמני. היום זהו מטה המוזיאון הלאומי של מונטנגרו, עם המוזיאון ההיסטורי ומוזיאון האמנות. במוזיאון האמנות, באולם שנקרא הקפלה הכחולה, שמור האיקונין של מרים הבתולה מפילרמוס. הוא היה שייך לאבירי סנט ג'ון, שלקחו אותו מרודוס למלטה. מאוחר יותר היה ברוסיה, ודרך דנמרק הגיע לבלגרד. במלחמת העולם השנייה הוסתר במנזר אוסטרוג, ומשנת אלף תשע מאות שבעים ושמונה הוא נמצא במוזיאון הלאומי. את הכרטיס המשולב לכל המוזיאונים אפשר לקנות בקופה של כל אחד מהם.

לפניכם הנציגות הצרפתית לשעבר, וכאן מתחיל הסיפור של צטיניה כעיר של דיפלומטים. בקונגרס ברלין, בשנת אלף שמונה מאות שבעים ושמונה, הכירו המעצמות בעצמאותה של מונטנגרו. אחר כך הגיעו נציגויות לבירה הקטנה. אוסטריה-הונגריה קיבלה את הבניין שלה בשנת אלף שמונה מאות תשעים ותשע, רוסיה באלף תשע מאות ושלוש, איטליה וצרפת באלף תשע מאות ועשר, ובריטניה באלף תשע מאות ושתים עשרה. לטורקיה, בולגריה, סרביה, יוון, גרמניה, בלגיה וארצות הברית היו נציגויות בבתים שכורים. כך אירחה הבירה הקטנה יותר מעשר משלחות דיפלומטיות. הבניין הצרפתי בולט מכולם. הביטו בחזית: קווים גליים, אריחי קרמיקה בכמה צבעים, עיטורים סביב המרפסות והארובות. זהו סגנון הארט נובו, וזו הופעתו הראשונה באדריכלות של מונטנגרו. את הנציגויות הרוסית והבריטית תראו בהמשך הסיור. האוסטרו-הונגרית נמצאת רחוק יותר בצפון-מערב, והאיטלקית בשדרת גיבורי מונטנגרו.

זו הכנסייה הוולאכית, הכנסייה העתיקה ביותר בצטיניה. הכתובת מעל הדלת אומרת שתושבי דוני קראי בנו אותה לראשונה בשנת אלף ארבע מאות וחמישים, יותר משלושים שנה לפני שאיוון צרנוייביץ' הגיע לצטיניה. היא נבנתה מחדש שלוש פעמים, וצורתה הנוכחית היא משנת אלף שמונה מאות שישים וארבע. עכשיו הביטו בגדר. כל מוט בה הוא קנה של רובה. יש בה יותר מאלף וחמש מאות קנים. המונטנגרים לקחו אותם מחיילים עות'מאנים בקרב בשנת אלף שמונה מאות חמישים ושמונה ובמלחמות של אלף שמונה מאות שבעים ושש עד שבעים ושמונה. הגדר הוקמה בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושבע. בראשי הקנים יש חודים ממתכת בצורת ראשי חניתות. בכנסייה הזאת, בשנת אלף שמונה מאות ושישים, נישא הנסיך ניקולה למילנה ווקוטיץ'. בחצר הכנסייה עומדות גם שתי מצבות מימי הביניים, הנקראות סטצ'צי, שרידים של בית קברות עתיק.

אתם הולכים ברחוב ניגושבה, הרחוב הראשי של צטיניה, היום מדרחוב. הוא נמשך מן הנציגות הצרפתית ועד הארמון הכחול, דרך כל המרכז הישן. כשצטיניה הפכה לבירה של מדינה מוכרת, העיר החלה לגדול במהירות. את התוכנית העירונית הראשונה של הבירה הכין האדריכל יוסיפ סלאדה מטרוגיר, אותו אדריכל שתכנן את הנציגות האוסטרו-הונגרית. אז קיבלה העיר גם תיאטרון. בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושלוש נוסדה במסגרת חדר הקריאה של צטיניה אגודת תיאטרון, אף שלעיר עוד לא היה בניין תיאטרון. שנה אחר כך החלה האגודה לבנות את הבניין שנקרא היום זטסקי דום. התיאטרון המלכותי זטסקי דום הוא מוסד התיאטרון הוותיק ביותר במונטנגרו, ותעברו לידו בדרך לתחנה הבאה. היום צטיניה אינה עיר הבירה. הבירה היא פודגוריצה. אבל לצטיניה יש מעמד רשמי של הבירה המלכותית הישנה, ולנשיא מונטנגרו יש מעון בארמון הכחול, בקצה הרחוב הזה.

הבניין המפואר הזה הוא הנציגות הרוסית לשעבר. אבן הפינה הונחה בשנת אלף תשע מאות, והבניין הושלם ואוכלס בשנת אלף תשע מאות ושלוש. תכנן אותו האדריכל האיטלקי קוראדיני, שבנה מאוחר יותר גם את בית הממשלה. הסגנון הוא בארוק מאוחר עם יסודות של הרנסנס, והמגרש, בין הפארק העירוני לרחוב הזה, הוא בשטח של כשלושת אלפים וחמש מאות מטרים רבועים. רוסיה הייתה אז בת ברית קרובה של מונטנגרו. היזכרו בגדר קני הרובים ליד הכנסייה הוולאכית. היא הוקמה שנה אחרי שרוסיה, בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושש, העניקה למונטנגרו שלושים אלף רובים. הקנים הישנים שנלקחו שלל יכלו אז להפוך לגדר. אחרי מלחמת העולם הראשונה פעל בבניין סמינר למורים, ומאוחר יותר חלק מבית חולים, דירות ואקדמיה לאמנות.

הבית האדום עם החלונות הלבנים הוא הנציגות הבריטית לשעבר. על הקיר יש שלט: הנציגות הבריטית, מאלף שמונה מאות שבעים ותשע עד אלף תשע מאות ושש עשרה. כלומר, הדיפלומטים הבריטים שהו בצטיניה כמעט ארבעים שנה, אבל בבניין הזה רק ארבע. הוא נבנה בשנת אלף תשע מאות ושתים עשרה, לפי תכנון של האדריכל האנגלי הארטי, כבית כפרי אנגלי, כמו אלה שנבנו אז בערי הגנים של אנגליה. שנת אלף תשע מאות ושש עשרה מסמנת את סוף הבירה המלכותית. בתחילת אותה שנה כבש הצבא האוסטרו-הונגרי את מונטנגרו, המלך ניקולה יצא לגלות, והנציגויות עזבו את צטיניה. המלך לא חזר עוד. אחרי המלחמה הפכה מונטנגרו לחלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. בין שתי מלחמות העולם גר בבית הזה הבאן, מושל מחוז זטה. היום שוכנת כאן האקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת מונטנגרו.

לפניכם הארמון הכחול. הוא נבנה בסוף המאה התשע עשרה עבור יורש העצר, הנסיך דנילו, בנו של המלך ניקולה. באבן הפינה שלו נחרטו שורות שיר של הנסיך ניקולה. דנילו גר כאן עד שנת אלף תשע מאות ושש עשרה. הביטו בחזית: קירות כחולים ולבנים, ופילסטרים מאבן אדומה עם כותרות מוזהבות. בין שתי מלחמות העולם שכנה בארמון הגימנסיה, ומאוחר יותר גלריה ומוזיאון. היום זהו אחד ממעונות נשיא מונטנגרו. הוא אינו פתוח כמוזיאון, אבל רואים אותו היטב מבעד לגדר. זו התחנה האחרונה של הסיור שלנו. כיכר החצר, שממנה יצאתם, נמצאת כשלוש מאות מטר מכאן. חזרו ברחוב ניגושבה ובסופו פנו שמאלה אל הכיכר.