מפרץ קוטור ברכבסיבוב מקוטור דרך המעבורת ופרסט

אתם נכנסים למואו, כפר דייגים ותיק למרגלות הר וורמאץ, מול קוטור. השם בא מהמילה מול, שפירושה מזח. בעוד השכנות פרצ'אן ודוברוטה התפרנסו מספינות גדולות, כאן התפרנסו מדיג ומסירות שהעבירו אנשים לצד השני של המפרץ. מואו היא גם מקום הולדתו של גרציה המבורך. הוא נולד כאן בשנת אלף ארבע מאות שלושים ושמונה. בצעירותו דג והפליג, ואחר כך הצטרף למסדר האוגוסטינים. הוא מת בוונציה בשנת אלף חמש מאות ושמונה, והכנסייה הכריזה עליו כמבורך. בשנת אלף שמונה מאות ועשר גופתו הוחזרה למואו באונייה. תושבי הכפר בנו לו כנסייה חדשה, על שם מרים עוזרת הנוצרים, וקידשו אותה בשנת אלף שמונה מאות שישים וארבע. גרציה המבורך נח שם עד היום, בארון קבורה מכסף. בסוף המאה התשע עשרה נוסדה במואו אגודת הזמר זבונימיר. בשנת אלף תשע מאות ושבע נפתח כאן מפעל לשימורי דגים, שנתן עבודה לגברים ולנשים מהכפר. הכביש דרך מואו צר, אז סעו לאט. אם תרצו לבקר בכנסייה, חנו רק היכן שמותר. הנוסע יכול להביט אל מעבר למים: מולכם חומות קוטור ומבצר יוחנן הקדוש.

לפניכם פרצ'אן. מעל הגגות, על מדרון הוורמאץ, מתנשאת כנסיית הולדת מרים הבתולה הגדולה. זו הכנסייה הקתולית הגדולה ביותר במפרץ קוטור. תכנן אותה האדריכל הוונציאני ברנרדינו מקארוצי. הבנייה החלה בשנת אלף שבע מאות שמונים ותשע והסתיימה רק בשנת אלף תשע מאות ותשע, אחרי הפסקה ארוכה. בעלי הספינות של פרצ'אן התחייבו לתת מחצית מרווחיהם ולהביא בחינם אבן לבנה מהאי קורצ'ולה. מאין היה לכפר קטן כל כך הרבה כסף? פרצ'אן היה כפר של יורדי ים. בסוף המאה השש עשרה שמו לב שלטונות ונציה שהמלחים מפרצ'אן מגיעים לוונציה מהר יותר מספינות המדינה, והפקידו בידיהם את הדואר הרשמי. בתי האבן של משפחות רבי החובלים עדיין עומדים לאורך החוף, ביניהם גינות ומטעי זיתים. גם רב החובל איבו ויסין היה מפרצ'אן. בין אלף שמונה מאות חמישים ושתיים לאלף שמונה מאות חמישים ותשע הקיף את העולם בספינת המפרשים ספלנדידו, עם צוות של אחד עשר אנשים. דגל הכבוד שקיבל על כך שמור בפרצ'אן, ופסל הראש שלו עומד ליד הכנסייה. ליד הכביש הראשי עומד גם ארמון טרה סורלה, שלוש האחיות. האגדה מספרת ששלוש אחיות אהבו את אותו אדם, רב חובל מהרצג נובי. כיום האגדה הזאת מוגנת כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. מהטיילת עולות אל הכנסייה מדרגות אבן רחבות. בקיץ קשה למצוא חניה לאורך החוף, ולכן הבוקר הוא הזמן הטוב ביותר.

אתם עוברים בסטוליב. לכפר שני חלקים. דוני סטוליב שוכן על שפת הים, וגורני סטוליב נמצא גבוה מעליכם, ביער ערמונים, בגובה מאתיים עד מאתיים וארבעים מטרים מעל פני הים. שביל אבן עתיק מוביל אליו. למעלה גרים היום רק כעשרים אנשים, ומעל הכפר מתנשאת כנסיית אליהו הקדוש. במאות השבע עשרה והשמונה עשרה ירדו התושבים אל החוף, לכפר חדש. בשנת אלף שבע מאות עשרים ואחת קיבל דוני סטוליב מעמד של יישוב ימי, וכמו בפרצ'אן חיו כאן רבי חובלים ומלחים. לפי המסורת המקומית, דווקא יורדי הים הביאו את הקמליות מהמזרח הרחוק. האקלים המתון מיטיב איתן, ובכל אביב סטוליב חוגגת את חג הקמליות, עם תערוכת פרחים, קונצרטים ונשף. על הכף בדוני סטוליב עומדת כנסיית בזיליוס הקדוש הקטנה, ובה ציורי קיר מסוף המאה החמש עשרה. הם מציגים קדושים של הכנסייה המזרחית והמערבית, עם כתובות באלפבית הקירילי והלטיני. מעבר למים, על החוף שממול, נמצאת פרסט. נגיע אליה בחלק השני של המסלול.

אתם מתקרבים ללפטאנה ולחלק הצר ביותר של המפרץ, מצר וריגה. על הכף עומדת כנסייה קטנה ומבוצרת, גבירתנו של המלאכים. בקירותיה חרותות שתי שנים, אלף חמש מאות שמונים וחמש ואלף שש מאות חמישים וארבע. מקובל שאלה שנות שיקום; אז נבנו סביב הכנסייה חומות עם חרכי ירי. לפי המסורת, הקים אותה יורד ים שספינתו, עמוסה אורז, ניצלה מסערה. לפטאנה קרויה על שם משפחת לפטאן מפרסט, שהחזיקה כאן אדמות. עד אמצע המאה העשרים פעלה כאן מחצבה של אבן אדומה, שבה רוצפו מרפסות וכיכרות בכל המפרץ. מעט הלאה נמצא רציף המעבורת לקמנארי. כרטיס לרכב עולה חמישה אירו ומשלמים לפני העלייה. אפשר לקנות אותו גם מראש באינטרנט. הולכי רגל ורוכבי אופניים עוברים בחינם. בקיץ, במיוחד בסופי שבוע, התור יכול להימשך יותר מחצי שעה. ובכל זאת, המעבורת מקצרת את הדרך בין בודווה להרצג נובי בכעשרים קילומטרים. אם תרצו לקפוץ לטיבאט ולפורטו מונטנגרו, המשיכו ישר אחרי המעבורת כארבעה קילומטרים. אל המעבורת תחזרו באותה דרך.

אתם נכנסים לטיבאט. לפניכם פורטו מונטנגרו, מרינה ליאכטות. במקום הזה, בשנת אלף שמונה מאות שמונים ותשע, ייסדה אוסטרו-הונגריה את הארסנל, אחד מבסיסי הצי הגדולים בים האדריאטי. כאן תיקנו וציידו ספינות וצוללות, תחילה אוסטרו-הונגריות וגרמניות, ואחר כך יוגוסלביות. אחרי מלחמת העולם השנייה פעלה המספנה בשם סאבה קובאצ'ביץ'. כשהצי עזב, הפך שטח הארסנל למרינה עם דירות, מסעדות וטיילת. במנסרה הישנה של הארסנל נמצא היום אוסף המורשת הימית, ובו יותר משלוש מאות מוצגים, ביניהם ציוד של ספינות אוסטרו-הונגריות ומכונות תעשייה ישנות מהארסנל. ליד האוסף מוצגת הצוללת הרוי, שהייתה פעם גאוות הצי היוגוסלבי. אם אתם צריכים הפסקה לקפה או לארוחת צהריים, זה מקום טוב. החניה בטיבאט היא בדרך כלל בתשלום, לפי אזורים. כשתמשיכו, חזרו באותה דרך אל המעבורת בלפטאנה. הסיפור הבא יתחיל כשהמעבורת תהיה באמצע המצר.

עכשיו אתם על המעבורת, בפתח וריגה, החלק הצר ביותר של מפרץ קוטור. אורך המצר כשני קילומטרים ושלוש מאות מטרים, ובמקום הצר ביותר רוחבו רק כשלוש מאות וארבעים מטרים. הוא מחבר את מפרץ טיבאט עם המפרצים הפנימיים, מפרץ ריסאן ומפרץ קוטור, שסביבם ניסע עד סוף המסלול. וריגה פירושו שרשראות. לפי המסורת, פעם נחסם המצר בשרשראות שנמתחו מחוף לחוף, כדי שספינות אויב לא יעברו לקוטור. המקורות חלוקים מתי זה היה, אז קחו את זה כסיפור ולא כתאריך. את קו המעבורת מפעילה החברה הממשלתית שמנהלת את חופי מונטנגרו, עם צי של שמונה מעבורות. בקיץ הן יוצאות כל חמש עשרה עד עשרים דקות, יומם ולילה. בחורף כל עשרים דקות, משש בבוקר עד חצות, ובלילה בתדירות נמוכה יותר. גם ספינות התענוגות בדרכן לקוטור עוברות במצר הזה. צפונה, וריגה מובילה אל פרסט. זה גם הכיוון שלנו, אבל ביבשה. על הסיפון, פעלו לפי הוראות הצוות.

אתם נוסעים לאורך וריגה לקוסטאניצה, כפר קטן של כמאה תושבים. כאן המצר מסתיים, והמפרץ הפנימי נפתח לפניכם. את הנוף השאירו לנוסע. על המים מול פרסט יש שני איים. זה עם הכנסייה בעלת הכיפה הוא גבירתנו של הסלע. הוא נבנה בידי אדם. על שונית תת-ימית, שכאן קוראים לה שקרפייל, אנשי פרסט ערמו במשך מאות שנים אבנים והטביעו ספינות ישנות, עד שהאי נעשה גדול מספיק לכנסייה. לפי המסורת, הכול התחיל בעשרים ושניים ביולי, אלף ארבע מאות חמישים ושתיים, כשדייגים מפרסט מצאו על השונית איקונין של הבתולה. המנהג חי עד היום: בכל שנה, בעשרים ושניים ביולי עם השקיעה, אנשי פרסט משליכים מהסירות אבנים סביב האי. קוראים לזה פשינאדה. בכנסייה יש מנחות נדר של יורדי ים, יותר מאלפיים לוחיות כסף ושישים ושמונה ציורים של צייר הבארוק טריפו קוקוליה. האי השני, המכוסה ברושים, הוא סנט ג'ורג', ובו מנזר בנדיקטיני עתיק. מאחורי האיים, על החוף, נמצאת פרסט. נגיע אליה מסביב למפרץ ריסאן, בעוד כחצי שעה. אם תרצו לצלם, עצרו רק במפרץ חניה ליד הים, לעולם לא בעיקול או באמצע הכביש.

אתם נכנסים למורין. כאן נובעים מעיינות רבים ממדרונות הר אוריין, ונחלים זורמים דרך הכפר אל הים. לכן הים לאורך החוף הזה קר באופן מורגש מבשאר המפרץ, וצלול מאוד. על אחד הנחלים עומדות טחנות צ'אטוביץ', טחנות אבן ישנות שנמצאות בבעלות משפחת צ'אטוביץ' יותר ממאתיים שנה. היום פועלת בהן מסעדה כפרית מוכרת של דגים ופירות ים. בקיץ כדאי להזמין שולחן מראש. מעל החוף נמצא גורני מורין, כפר אבן עתיק שמוביל אליו שביל מרוצף ותלול. למטה, ליד הכביש, יש חוף עם חניון, אם תרצו לשחות. בהמשך הדרך לריסאן תעברו בליפצי. מעל הכפר הזה, מתחת לבליטת סלע, השתמר ציור פרהיסטורי: סצנת ציד עם צבאים ופרשים, מצוירת בלבן. הוא נחשב לציור העתיק מסוגו במונטנגרו. מגיעים אליו ברגל, אז שאלו על השביל לפני שאתם יוצאים. מעליכם נמצאת רמת קריבושיה, אחד המקומות הגשומים ביותר באירופה. לכן יש בחלק הזה של המפרץ כל כך הרבה מים.

אתם נכנסים לריסאן, היישוב העתיק ביותר במפרץ קוטור. בעת העתיקה נקרא ריזון והיה עיר מבוצרת של האילירים. אז נקרא כל המפרץ על שמה. לפי המסורת, כאן מצאה מקלט מפני הצבא הרומי מלכת האילירים טאוטה, במאה השלישית לפני הספירה. תחת רומא העיר שגשגה, במיוחד במאות הראשונה והשנייה. מאותה תקופה השתמרו פסיפסי הרצפה של וילה עירונית מהמאה השנייה. הם נמצאים ליד הכביש הראשי, ביציאה מהעיר לכיוון פרסט, ומסומנים בשלט פסיפסים רומיים. הפסיפס המפורסם ביותר מציג את היפנוס, אל השינה היווני: נער מכונף, חצי עירום, ישן כשהוא חצי שוכב ורגליו משוכלות. הוא נמצא בחדר שנחשב לחדר שינה. שאר הרצפות מכוסות בדגמים גאומטריים בלבן, ירוק, כחול, אדום ושחור. שרידי הווילה התגלו בשנת אלף תשע מאות ושלושים. האתר קטן והביקור קצר. את שעות הפתיחה ומחיר הכרטיס בדקו במקום. אחרי גשמים חזקים, ליד ריסאן פורץ מהסלע מפל סופוט, אחד המעיינות שמזינים את החלק הזה של המפרץ.

אתם מתקרבים לפרסט. זו התחנה שבה כדאי לצאת מהרכב. את פרסט מטיילים ברגל, אז השאירו את הרכב באחד החניונים בכניסה לכפר. החניה בתשלום, ובקיץ מתמלאת מהר. בתקופה הוונציאנית הייתה פרסט עיר של רבי חובלים ובעלי ספינות. לאורך הטיילת משתרכת שורה של ארמונות בארוק, ומעל הכיכר מתנשא מגדל הפעמונים של כנסיית ניקולאי הקדוש, בגובה חמישים וחמישה מטרים. אנשי פרסט היו שומרי המפרץ. בשנת אלף שש מאות חמישים וארבע הם הדפו מתקפה עות'מאנית גדולה. פרסט חוגגת את הניצחון הזה עד היום בכל חמישה עשר במאי, בתחרות קליעה שנקראת הירי בתרנגול. כאן גם לימדו ספנות. בסוף המאה השבע עשרה לימד רב חובל מפרסט, מרקו מרטינוביץ', ניווט אצילים רוסים צעירים ששלח הצאר פיוטר הגדול. מהטיילת יוצאות סירות לגבירתנו של הסלע. ההפלגה נמשכת כמה דקות; סכמו את המחיר לפני העלייה. לטיול רגלי בפרסט יש ל-Travel to Montenegro מדריך קולי נפרד; תמצאו אותו באתר שלנו. המדריך הזה ימשיך כשתחזרו אל ההגה.

אתם נכנסים לאוראחובאץ, בקצה הצפוני של מפרץ קוטור. לפי המסורת המקומית, השם בא מאגוזי המלך, אוראח בשפה המקומית, שגדלו כאן פעם בשפע; תושבי הכפר הביאו אותם לשווקים לאורך החוף. אוראחובאץ מוזכר בארכיונים של קוטור כבר בשנת אלף שלוש מאות תשעים ותשע. בתחילת המאה השבע עשרה היו בו שמונים בתים, ובאמצע המאה התשע עשרה יותר מאלף תושבים. מכאן נפתח מבט על כל מפרץ קוטור. בקצהו, מתחת לצוקים תלולים, נמצאת קוטור, ומעליה מדרונות הלובצ'ן. מימינכם, מעבר למים, חצי האי וורמאץ עם פרצ'אן ומואו, שעברתם בהם בהתחלה. מעל הכפר מתנשאים צוקי אוראחובאצ'קה גרדה. מתחתם נובע נהר ליוטה, שתגיעו אליו בעוד דקה או שתיים. הליוטה מפריד בין אוראחובאץ לדוברוטה. באוראחובאץ יש גם חוף קטן ממש ליד הכביש. מקומות החניה מעטים, אז בקיץ עצרו רק היכן שמותר.

זוהי ליוטה. הנהר שנתן למקום את שמו נובע מתחת לסלעים, ואחרי מסלול קצר מאוד נשפך לים. פעם פעלו עליו טחנות. באחת הטחנות הישנות נמצאת היום מסעדת סטארי מליני, שמנהלת משפחת ג'וריץ'. במרכז הכפר, על מרפסת אבן מוקפת חומה ליד הים, עומדת כנסיית פטרוס הקדוש בסגנון בארוק. הבנייה החלה בסביבות שנת אלף שבע מאות והסתיימה בשנת אלף שבע מאות ושמונים. את האבן הביאו יורדי הים המקומיים מקורצ'ולה, כמו לכנסייה הגדולה בפרצ'אן. תכנית הכנסייה מזכירה את גבירתנו של הסלע, שכנראה שימשה לה דגם. שניים מציורי המזבח הם של הצייר הוונציאני פונטה באסו. על המזבח הצפוני עומדת מדונה מצופה כסף, שתושבי הכפר מוקירים במיוחד מאז אלף שמונה מאות חמישים וחמש, בעקבות נדר שנדרו בזמן מגפת כולרה. בליוטה מתחילה דוברוטה, כפר ארוך של בתי רבי חובלים שנמשך לאורך החוף עד קוטור.

אתם עוברים בדוברוטה. הכפר נמשך כשבעה קילומטרים, מליוטה עד קוטור. הוא מוזכר במסמכי קוטור כבר בשנת אלף מאתיים ושישים, ובשנת אלף שבע מאות ושבע עשרה קיבל מעמד של יישוב ימי. דוברוטה הייתה כפר של יורדי ים. בתחילת המאה התשע עשרה היו לה שלושים וחמש ספינות וארבע מאות ארבעים ושלושה אנשי צוות, והיא הייתה מרכז הספנות המוביל במפרץ. הכוח היה בידי המשפחות הוותיקות של דוברוטה: רדימיר, דבינוביץ', טריפקוביץ', איבנוביץ', רדוניצ'יץ', מילושביץ' ואחרות. הארמונות שלהן עדיין עומדים לאורך החוף, פניהם אל הים. לפניכם כנסיית אוסטכיוס הקדוש עם מגדל הפעמונים שלה. היא נבנתה בשנת אלף שבע מאות שבעים ושלוש. שמור בה אוסף של התחרה המפורסמת של דוברוטה מהמאות השבע עשרה והשמונה עשרה. מלחמות נפוליאון והמצור הימי שמו קץ לתור הזהב של הספנות בדוברוטה. לאורך החוף עדיין עוברת טיילת של כמה קילומטרים עד קוטור, אם תרצו ללכת בה אחרי הנסיעה.