אגם סקאדר ודרך היין של צרמניצהסיור שמע ברכב

אתם בווירפזאר, במקום שבו נהר צרמניצה נשפך אל אגם סקאדר. בשם עצמו יש את המילה פזאר, שוק: כאן נפגשו עמק צרמניצה והאגם. מעל הכפר מתנשא מבצר בסאץ (Besac). רוב המקורות אומרים שהעות'מאנים בנו אותו בסוף המאה החמש־עשרה, אחרי נפילת זטה, כדי לשלוט באגם. המונטנגרים כבשו אותו בתחילת המאה השמונה־עשרה, ובמלחמת העולם השנייה האיטלקים השתמשו בו כבית סוהר. שביל עולה אליו מהכפר. על הסלע במרכז עומדת אנדרטה משנת אלף תשע מאות שישים ושלוש. היא מזכירה את השלושה־עשר ביולי אלף תשע מאות ארבעים ואחת, כאשר מורדים מגודיניה, סאוצה, בולייביץ', קרניצה ווירפזאר תקפו את חיל המצב האיטלקי כאן וכבשו אותו, ביום הראשון של מרד השלושה־עשר ביולי. לווירפזאר הגיעה גם מסילת הברזל הראשונה של מונטנגרו. קו צר מבר נפתח בשנת אלף תשע מאות ושמונה ונסגר בשנת אלף תשע מאות חמישים ותשע. היום יוצאות מהנמל סירות לשיט באגם, והחניה במרכז חינם. בסוף החורף מתקיים כאן פסטיבל היין והאוקלייבה, ויינני צרמניצה מוזגים את הוורנאץ שלהם בדוכנים לאורך הרחוב.

לפניכם גודיניה (Godinje), כפר עתיק במדרון מעל האגם. הבתים צמודים זה לזה ומעברים עוברים דרכם, כך שפעם אפשר היה ללכת מהבית הראשון ועד האחרון בלי לצאת לשטח פתוח. לפי המסורת, זו הייתה הגנה מפני פשיטות עות'מאניות. במשך מאות שנים חיו כאן בתי האב לֶקוביץ' וניקאץ', ואנשים מגודיניה היו בין המורדים שתקפו את וירפזאר בשנת אלף תשע מאות ארבעים ואחת. גודיניה קשורה גם לשושלת בלשיץ'. בלשה השלישי שהה כאן בזמן מלחמותיו עם ונציה, בתחילת המאה החמש־עשרה. זה גם כפר של יין. יקב גרנט שייך למשפחת לקוביץ'. מישקו ומאיה, הדור השלושה־עשר, מייצרים ורנאץ ושרדונה בתוך הפארק הלאומי, והטעימה נערכת על מרפסת ליד הבית העתיק ביותר בכפר, מאפריל עד נובמבר, רק בהזמנה מראש. מתחת לכפר, על אי קטן באגם, אפשר לראות את מבצר גרמוז'ור. העות'מאנים בנו אותו בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ושלוש, ואחר כך שימש כבית סוהר. מספרים ששלחו לשם רק אסירים שלא ידעו לשחות. את הכפר כדאי לראות ברגל. השאירו את הרכב במקום שאינו חוסם את הדרך הצרה.

לכביש הזה מווירפזאר לכיוון בר יש עבר יוצא דופן. הוא עובר על תוואי מסילת הרכבת הצרה הישנה מבר לווירפזאר. הבנייה התחילה בשנת אלף תשע מאות וחמש, הרכבות נסעו עד אלף תשע מאות חמישים ותשע, ואז הקו הפך לכביש. לכן השיפוע מתון והעיקולים רחבים כמו שרכבת צריכה. עברתם בבולייביץ'. גם אנשי המקום היו בין המורדים שתקפו בשלושה־עשר ביולי אלף תשע מאות ארבעים ואחת את חיל המצב האיטלקי בווירפזאר. לימליאני (Limljani) הוא כפר בגובה של כמאתיים ועשרים מטרים מעל הים. משפחת קליסיץ' מגדלת כאן כארבעה הקטרים של כרמים: ורנאץ, קרטושיה, קברנה סוביניון, מוסקט איטלקי וליסיצ'ינה המקומית. הם מציעים טעימות, ארוחות בעיקר מתוצרת עצמית, סדנאות בישול ושני חדרים. בעונה האורחים יכולים להצטרף לגיזום, לבציר בספטמבר ובאוקטובר ולזיקוק הרקיה באוקטובר. סביב האגם ובצרמניצה מגדלים גם את הבצל של צרמניצה, בצל אדום עדין ומתוק ש־Slow Food הכניסה לתיבת הטעם שלה. מזרע ועד בצל עוברות שלוש שנים.

אתם נכנסים לצרמניצה, העמק שיורד מהרי החוף אל וירפזאר. מכאן בא הוורנאץ, הזן השחור של מונטנגרו עצמה, והיין האדום שלה. את הזן תיאר לראשונה מיטאר פלמנאץ בשנת אלף שמונה מאות תשעים ואחת. היום אנחנו מכירים גם את הוריו. מחקר גנטי שפורסם בשנת אלפיים ועשרים הראה שהוורנאץ הוא צאצא של הקרטושיה ושל הדוליינגה. הקרטושיה היא זן עתיק מהחוף הזה, אותו ענב שהאמריקאים קוראים לו זינפנדל והאיטלקים פרימיטיבו. הדוליינגה היא זן מקומי נדיר. היום הוורנאץ מכסה כמחצית מהכרמים במונטנגרו. חלק גדול גדל במטעים גדולים ליד פודגוריצה, אבל בצרמניצה זה עדיין עניין משפחתי: כמעט לכל כפר יש מרתפים, ובבתים רבים מוזגים את היין של הבית לשולחן של הבית. הבציר מתחיל באמצע ספטמבר ונמשך לאורך אוקטובר, ווירפזאר מציינת את תחילתו בספטמבר בחג ענבים. לפני רגע עברתם ליד תחנת הרכבת של וירפזאר. שם נמצא המרתף של משפחת מאשנוביץ', שמייצרת יין כבר יותר מעשרה דורות. הם משלבים את הוורנאץ עם מרסלאן, קברנה וקרטושיה, ומגישים אותו בטעימה עם פרושוט, גבינה וקרפיון כבוש. הזמינו לפחות יום מראש. בדרך חזרה תעברו שוב ליד המרתף.

בדוני ברצ'לי (Donji Brčeli) עומד מנזר ניקולאי הקדוש. הוא מהמאה החמש־עשרה, וייסודו מיוחס ליֶלנה בלשיץ'. הנסיך ניקולה שיקם אותו בשנת אלף שמונה מאות שישים ואחת. בכנסייה הזאת קבור שצ'פאן מאלי (Šćepan Mali), אחת הדמויות המוזרות ביותר בהיסטוריה של מונטנגרו. הוא היה זר שמוצאו לא ידוע, שהציג את עצמו כצאר הרוסי פטר השלישי, ומשנת אלף שבע מאות שישים ושבע ועד מותו בשנת אלף שבע מאות שבעים ושלוש שלט במונטנגרו. מתחת לרצפת הכנסייה יש חדר מקומר, שלפי האמונה שימש בתקופתו כצינוק. ברצ'לי הוא גם כפר של יין. משפחת קופיטוביץ' חיה כאן מאז המאה החמש־עשרה, ומרתף הבית שלה עתיק משלוש מאות שנה. הם מייצרים שישה יינות, ואחד האדומים נקרא שצ'פאן מאלי. הטעימה נערכת בבית המשפחה, עם בישול ביתי, וצריך לתאם אותה מראש. גבוה יותר, בבוקוביק, משפחת רייקוביץ' מפעילה את יקב בוק, עם כרמים בגובה שבין מאתיים ושבעים לשבע מאות מטרים. וקצת הלאה, בגרג'אני, יקב ליפובאץ שומר ממצאים של אמפורות מהמאה השלישית לפני הספירה ומרתף שנחפר עשרה מטרים מתחת לאדמה.

עכשיו אתם בדרך הישנה בין וירפזאר לריֶיקה צרנוֹיֶביץ', שהייתה פעם דרך שיירות. מתחתיכם אגם סקאדר, האגם הגדול ביותר בבלקן, שמונטנגרו חולקת עם אלבניה. בקיץ שטחו כשלוש מאות ושבעים קילומטרים רבועים, ובחורף הוא מתפשט עד חמש מאות וארבעים. החלק המונטנגרי הוא פארק לאומי מאז אלף תשע מאות שמונים ושלוש, והאגם רשום ברשימת רמסאר של אזורי ביצה בעלי חשיבות בינלאומית. תועדו כאן כמאתיים ושמונים מיני ציפורים. המפורסם שבהם הוא השקנאי המסולסל, שלו כאן כמה מהמושבות האחרונות באירופה. במזרח, ליד ורנינה, הכביש ומסילת הרכבת לפודגוריצה חוצים את האגם. שם נמצא גם מבצר לסנדרו, שהעות'מאנים לקחו מנייגוש בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ושלוש. בקיץ חלק גדול מהחוף מתכסה נופרים לבנים וצהובים. הדגים תמיד הזינו את הכפרים האלה, והידוע שבהם הוא האוקלייבה, דג כסוף קטן שחי רק באגני אגם סקאדר ואגם אוחריד. היום הוא מוגן, ומותר לדוג אותו רק מנובמבר ועד אמצע מרץ. הדרך צרה ויש בה מעט מקומות לחלוף זה על פני זה. אם אתם רוצים לצלם, עצרו רק במפרצון, אף פעם לא בעיקול.

מתחת לכביש, במפרץ תלול שיורד אל האגם, שוכן פוסליאני (Poseljani). פעם זה היה מקום חשוב. הנחל שנופל כאן לאגם הניע כחמש־עשרה טחנות, ולכאן הביאו לטחון את התבואה מהכפרים משני צדי ההר. לכפר הגיעו ביבשה ובסירה. כשכבר לא היה צורך בטחנות, הכפר התרוקן כמעט לגמרי. מהטחנות נשארו רק קירות אבן מכוסים קיסוס. בשנים האחרונות כמה משפחות חזרו, לתמיד או לסופי שבוע. המים עדיין כאן. המפל הגדול ביותר נמצא בראש הכפר, ולמטה יש מפלים קטנים יותר וגשרוני אבן. באביב ואחרי גשם הנחל חזק במיוחד. אם תרצו לרדת, שביל אבן מתחיל ליד הכביש והוא מסומן גרוע. הירידה תלולה, אז נעלו נעליים טובות וזכרו שהחזרה בעלייה. אם אתם רק עוברים, תיהנו מהנוף והמשיכו. בדרך הזאת עברו פעם שיירות בין צרמניצה לריֶיקה צרנוֹיֶביץ'. היום זו אחת הדרכים היפות ביותר לאורך האגם, אבל היא איטית: חשבו על כארבעים קילומטרים לשעה.

לפניכם נפתח עמק של נהר שנקרא על שם משפחה, בית צרנוֹיֶביץ', ששלט בזטה במאה החמש־עשרה. איוון צרנוֹיֶביץ' מלך משנת אלף ארבע מאות שישים וחמש עד אלף ארבע מאות ותשעים. בירתו הייתה ז'בליאק, במקום שבו נהר מוראצ'ה נשפך לאגם. כשהעות'מאנים כבשו את ז'בליאק בשנת אלף ארבע מאות שבעים ושמונה, איוון נסוג לכאן, לאובוד שמעל הנהר, שאותו ביצר כמה שנים קודם. כמה שנים אחר כך עבר גבוה יותר, לצטיניה, ובנה שם מנזר. בנו ג'וראג' ייסד בית דפוס, ובו נדפס בשנת אלף ארבע מאות תשעים וארבע האוקטואיכוס, הספר הראשון שנדפס בכתב קירילי אצל הסלאבים הדרומיים. רוב ההיסטוריונים ממקמים את בית הדפוס בצטיניה, ואילו המסורת המקומית קושרת אותו לאובוד, מעל הכפר שאליו אתם יורדים עכשיו. הנהר עצמו ארוך רק כשנים־עשר קילומטרים. הוא נובע מתחת למערה בגבעת אובוד, לא רחוק מהכפר, ונשפך לאגם סקאדר, שמימיו מגיעים לים האדריאטי דרך נהר בויאנה. עכשיו הכביש יורד בסרפנטינות. סעו לאט; אפשר לחנות בכפר.

ברוכים הבאים לריֶיקה צרנוֹיֶביץ'. את גשר האבן המקושת בנה הנסיך דנילו בשנת אלף שמונה מאות חמישים ושלוש, לזכר אביו סטנקו פטרוביץ'. הוא החליף גשר עץ שהקים קודם פטר השני פטרוביץ' נייגוש. לצד הגשר, על הגדה השמאלית, בנה דנילו גם בית שנקרא מוסטינה. הבניין העתיק ביותר שנשתמר בכפר הוא ביתו של פטר הקדוש מצטיניה. במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים זה היה הנמל ומרכז המסחר הגדולים ביותר של מונטנגרו. סחרו כאן באוקלייבה מיובשת, שהייתה מבוקשת גם על שולחנות איטליה. בתחילת המאה העשרים ייצר כאן מפעל בשם מריצה תמצית פנינה מקשקשי דגים. היום זה כפר שקט עם כמה עשרות תושבים ומסעדות לחוף הנהר, הידועות בקרפיון מעושן ובמרק דגים. את הקרפיון ממליחים ומעשנים על עץ רימון או ערבה, והבשר מאדים. הולכת איתו כוס ורנאץ מצרמניצה, אבל רק למי שאינו נוהג. מריֶיקה צרנוֹיֶביץ' יוצאות גם סירות במורד הנהר אל האגם, עד קרוץ' ודודושי.

אם יש מקום, היכנסו למפרצון הקטן ליד נקודת התצפית. אל תעצרו על הכביש עצמו. זו פבלובה סטרנה (Pavlova Strana), שפירושה המדרון של פבלה. מתחתיכם הנהר ריֶיקה צרנוֹיֶביץ' יוצר לולאה כמעט שלמה סביב גבעה ירוקה, ואחר כך נעלם באגם בין קני סוף ונופרים. הנוף הזה הוא אחד הצילומים המוכרים ביותר של מונטנגרו, ותראו אותו בגלויות, בלוחות שנה ובמדריכים. כאן המים והיבשה מתחלפים. בקיץ המישור סביב הנהר ירוק, וכשהאגם עולה בחורף, המים מתפשטים עליו. אותו נוף שונה בכל עונה. האור היפה ביותר הוא בבוקר ואחר הצהריים המאוחרים, כשגם פחות חם. בצהריים השמש גבוהה והנוף נראה שטוח יותר. הגבעות סביבכם שייכות לריֶיצ'קה נאהייה, המחוז הישן סביב ריֶיקה צרנוֹיֶביץ'. על טרסות הפונות אל השמש ואל האגם מגדלים כאן ורנאץ וקרטושיה. התחנה הבאה שלנו נמצאת בכפרי היין שלהן.

אתם נוסעים דרך ריֶיצ'קה נאהייה, הכפרים שמעל ריֶיקה צרנוֹיֶביץ' והאגם. הכרמים כאן בטרסות, והמרתפים קטנים ומשפחתיים. דרושיץ' נחשב לכפר היין המוכר ביותר באזור. המקומיים אומרים שהשם בא ממילה אילירית עתיקה שפירושה ענב. למשפחת ינקוביץ' יש כאן כארבעת אלפים גפנים, שנותנות בשנה כשלושת אלפים ליטרים של יין ושבע מאות וחמישים ליטרים של רקיה. ברוואשי, בכפרון סובודולי, משפחת שופרנאץ מפעילה את יקב מרקן, עם כשלושת אלפים גפנים בטרסות. היין האדום שלהם עשוי מקרטושיה ומוורנאץ, וחדר הטעימות משקיף על הכרם ועל הכפר. בשני היקבים אורחים יכולים להצטרף לבציר באוגוסט ובספטמבר. בצד השני של העמק יש עוד שני משקים: רקצ'ביץ' בסמוקובצי, בבית משפחה בן מאה שנה, ווקמירוביץ' בגורני צקלין, עם מרתף חפור באדמה. כאן מוזגים את הקרטושיה כיין בפני עצמו יותר מאשר במקומות אחרים. טעמו אותה, אבל אם אתם נוהגים, בקשו מהמארח לארוז לכם בקבוק להמשך.

הכביש יורד אל קרוץ', יישוב דייגים קטן על החוף הצפון־מערבי של האגם. הוא צמח מבקתות דייגים זמניות, כי ליד עין קרוץ', מעיין תת־מימי במפרץ, התאספו להקות גדולות של אוקלייבה. מי המעיין נשארים קרים וצלולים גם בקיץ. מעל המפרץ נמצאות חורבות מעון החורף של הבישוף פטר הראשון, שנבנה בשנת אלף שמונה מאות ושמונה, ושבו בילה את החורפים בגלל האקלים המתון. כקילומטר מהמעיין, בעומק של כאחד־עשר מטרים, שוכנת ספינת הקיטור סקנדרבג, שטבעה בשנים־עשר בפברואר אלף תשע מאות ארבעים ושתיים. צוללים אליה רק עם מפעיל מורשה. החניון למטה קטן. אם השארתם את הרכב למעלה, הירידה ברגל נמשכת כחמש דקות. לפני קרוץ' יוצאת דרך צרה לדודושי (Dodoši), כפר דייגים עתיק וצפוף על לשון יבשה. בחורף האגם מקיף אותו כמעט מכל הצדדים. מדרום־מזרח מכאן, בשפך המוראצ'ה, עומד מבצר ז'בליאק צרנוֹיֶביץ' (Žabljak Crnojevića), שהיה בעבר בירתו של איוון צרנוֹיֶביץ'. העות'מאנים כבשו אותו בשנת אלף ארבע מאות שבעים ושמונה, והוא חזר למונטנגרו בשנת אלף שמונה מאות שבעים ושמונה. ברכב מגיעים אליו מצד פודגוריצה, ובקיץ גם בסירה. מקרוץ' ומריֶיקה צרנוֹיֶביץ' יוצאות סירות מקומיות לשיט באגם. זו הדרך הטובה ביותר לראות את הנופרים והציפורים, ואז גם הנהג יכול לשתות כוס.